משרשי המצוה שלא ליתן חשיבות לעבודה זרה ולעובדיה אלא להרחיקה ולהמאיסה ולשקצה בכל אופן שאפשר, והנשבע או המשביע אחרים בעבודה זרה מראה בה חשיבות ונראה כמודה שיש בה ממשות. ובא האזהרה בלשון הזכרה לאשמעינן שאפילו להזכיר לו השבועה חייב, וכל שכן אם השביעו. ואמרו רז"ל שבמ"ד מקומות הזהירתנו התורה עליה לרוב מיאוסה.

סנהדרין ס"ג. ר"מ פ"ה מה' ע"ז, סה"מ ל"ת י"ד, יו"ד סי' קמ"ז, יראים ע"ז.

פו) {שיטות הראשונים בגדר איסור זה}הנשבע בשם ע"ז ולעובדיה,1 או משביע לעכו"ם בה, עובר בלאו זה2 וי"מ3 שעיקר הלאו הזה בא לעוסק עם עכו"ם ביום אדו (חגו) ומרויח, דאזיל ומודה לע"ז, וקעבר אל לא תזכירו, כלומר שלא יזכירו אחרים על דרך האסורה להם, שבן נח מוזהר על ע"ז.4 {שם ע"ז שלא בדרך שבועה}ואסור להזכיר שם ע"ז אפילו שלא בדרך שבועה, והם בכלל הלאו, חוץ מע"ז הכתובה בתורה כגון פעור ובעל נבוא.5 ומזה יש ללמוד גודל האיסור למזכירים שם החגאות שלהם וכותבין אותו לפעמים בשטרות וכדומה והוא איסור גמור וחיובא מלקות (עיר מקלט) ומצוה לפרסם זה ולהזהיר בנ"י עליה. אסור לומר שמור לי או אשמור לך אצל ע"ז פלונית, ולא ידור בשמן, ולא יקיים בשמן, ולא יגרום לאחרים שידירו ויקיימו בשמן6 (ועיין מצוה כ"ט אי ב"נ מצווה על ידי שיתוף). {יוצאים מן הכלל}נשבע על העבר בשקר או שוא בשם ע"ז ליכא איסורא דהוי ליה ליצנותא.7 ובמנ"ח נסתפק אי עובר בנדר או נשבע בע"ז בכתב, ופשוט דהדבר זה תלוי אי נדר או שבועה בכתב הוי נדר או שבועה. ומה שעתה נוהגין להשתתף עם העכו"ם, שאסרו חכמים בה שמא יתחייב לו שבועה וישבע בעכו"ם שלו, לפי שהגויים בזמן הזה נשבעין בשם, אבל אותן שנשבעין במלאכים כגון מיכאל או שמש וירח וכוכבים וחבריו עוברים בלאו זה (סמ"ק). ונוהג לאו זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ואינו לוקה אלא הנודר והנשבע בשמה (ולעיר מקלט אפילו המזכיר החגאות שלהם).