משרשי המצוה כי היא מדת אכזריות גדולה שיכה אדם חבירו שאינו בדין להכותו, ואמרו רז"ל המגביה יד על חבירו להכותו אפילו לא הכהו נקרא רשע, דכתיב (שמות ב') ויאמר לרשע למה תכה רעך, וכל שכן להכותו מכה רבה למי שאינו בדין. ואין ראוי להכות בריה בעולם כי אם כדי רשעתו כדי לייסרו, כי המכה לייסרו מדת רחמנות הוא כמו שאמר שלמה ע"ה יסר בנך כי יש תקוה, והמוסיף להכות יותר מכפי יכולת המוכה הרי זה כאלו הרגו. וטעם ארבעים כפי מדרשו לפי שעבר על התורה שנתנה בארבעים יום, וגרם מיתה לעצמו שנוצר לארבעים יום, ילקה ארבעים ויצא ידי עונשו, ובצרו חכמינו ז"ל אחת מפני שהוא יתברך שמו אינו מעיר כל חמתו אפילו על הרשעים, ולכן לא ילקה רק ל"ט, רומז לטל התחיה, שכיון שנקלה אחיך הוא.

סנהדרין נ"ח כתובות ל"ב ל"ג, ר"מ פט"ז מסנה' ופ"ה מחובל, סה"מ ל"ת ש', סמ"ג לאוין קצ"ט, סמ"ק סי' פ"ד, חו"מ סי' ת"כ.

תקצה) {גדרי האיסור}חוטא שמלקין אותו על רשעתו אסור להוסיף רצועה אחת על ל"ט או על האומד שאמדוהו ב"ד, עיין מצוה (תקצ"ד), ואם הוסיף ברצועה אחת הרי החזן המכה עבר על לא תעשה דלא יוסיף, ואם מת ברצועה זו הרי החזן גולה.1 מי שאמדוהו ללקות ונתקלקל ברעי לאחר שהתחילו להלקותו או במי רגלים, או שנפסקה הרצועה, או שנתק עצמו מן העמוד וברח, דהדין בכל אלו דנפטר מהכאה2 ואם הוסיף בכל אלו ולקה עובר בלאו זה.3 ובכלל הלאו כל מכה חבירו שהוא בלא תעשה, וישא אדם ק"ו ומה זה שנתנה תורה רשות להכותו צוה הכתוב שלא להוסיף להכותו על רשעו, ק"ו לשאר כל האדם ולפיכך כל המכה את חבירו אפילו הכה עבד הכאה שאין בה שוה פרוטה לוקה, אבל אם הכה הכאה שיש בה שוה פרוטה הואיל וחייב לשלם אינו לוקה דכלל בידינו אין אדם משלם ממון ולוקה על דבר אחד.4 {הפטורים}מלקהו לשם מוסר ולימוד אינו לוקה ואינו עובר, וכן אם הרגו אינו נהרג אחרי שעושה לשם מצוה ולא נתכוין להורגו כי אם ליסרו (סמ"ק), ועל זה אמרו ז"ל5 חוץ מהאב המכה את בנו והרב לתלמידו ומת תחת ידו שפטור, ודוקא ללמוד תורה או אומנות שצריך לו (עיין לעיל מצוה ת"י). המכה רשע אינו עובר בלאו, ר"מ פ"ה מה' ממרים, וכן המכה למי שנגמר דינו למיתה אף ע"פ שעשה תשובה. 6 וא"ת בדידן נמי רשע הוא, והתי' כיון שנלקה אחיך הוא. ונוהג איסור זה לענין שלא להכות א' מישראל בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, ולענין איסור מוסיף במלקות בזמן שיש ב"ד סמוכין הראוים להלקות.