משרשי המצוה מה שנתבאר במצות עשה שלה. ולפי שהיצר הרע מעכב את האדם מלעשות חסד, והעומר אין מי שיודע אם שכחו שם או הניחו בכיון שלא הוה שכחה, ויחשוב בלבו אחזור ואקחנו, והזהיר הכתוב בלאו לא תשוב לקחתו, כי מאת השי"ת היתה זאת לך לשכוח העומר למען יברכך ה' אלקיך בכל מעשה ידיך, ואם לא תניחנו אתה מחסר לך הברכה, לבד מהעונש על ביטול עשה ולא תעשה. וברור מן השכל שצרך האדם לקבוע בנפשו הנדיבות והרחמנות על העניים בכל מקום אשר נפנה בקציר ובבציר, ואפילו בקערה אמרו חז"ל להניח פאה ולא יהיה רעבתן. וברש"י עה"ת למען יברכך אפילו שבא לידו שלא במתכוין אלא על ידי שכחה יועדה לו התורה ברכה, ק"ו לעושה במתכוין, אמור מעתה נפלה סלע מידו ומצאה עני ונתפרנס בו הוא מתברך עליה.

מראה מקומות עיין מצוה הקודמת.

תקצג){גדרי הלאו} השוכח עומר בשדה אסור לחזור אחריו ליקחנה, אלא יניחנה בשדה עד שיבאו עניים ויקחו לנפשם, חזר ולקח הרי זה עבר בלאו ואינו לוקה שהרי חייב להחזירו לעניים, ואם אי אפשר לקיימה ולהחזירה כגון שנאבד או נשרף לוקה (ועיין לעיל מצוה תקצ"א).1 {שותפות}והמנ"ח נסתפק כאן בשדה השותפות אי שייך שכחה, וכתב והרמב"ם לא פי' דין זה, ולפענ"ד נראה לדייק ממה שכתב הרמב"ם פ"י ממתנת עניים (הט"ו) המקבל שדה לקצור אסור בלקט שכחה ופאה ומעשר עני, אימתי בזמן שקבלה ממנו ליקח בכל השדה כגון שנתן לו שלישה או רביעה בשכרו וכו', וכתב הרדב"ז שם והטעם כיון שיש לו חלק בקציר והעני מוזהר על שלו, ונראה דס"ל דמקבל שדה לקצור יש לו חלק בקציר ונעשה שותף בהתבואה, ואפילו הכי חייבים בלקט שכחה ופאה וצ"ע. {הפטורים}קצרוהו עכו"ם או ליסטים או קרסמוה נמלים פטור מן השכחה.2 עפו עמריו ברוח חזקה לתוך שדה חבירו ושכח שם אינו שכחה שנאמר בשדך.3 וכתב המנ"ח לפ"ז הקונה תבואה מחבירו אפילו במחובר שיקצור מכ"ש בתלוש שאין לו בגוף הקרקע רק התבואה שלו, א"כ אין כאן דין שכחה כי לא הוי בשדך, ולפענ"ד זה אינו ממה שהבאתי לעיל דברי הרמב"ם בהמקבל שדה חבירו לקצור דכיון שיש לו חלק בקציר מוזהר על שלו, והתם הרי אין לו בשדה כלום, ואפ"ה חייב בלקט שכחה ופאה ומ"ע. עומר ששכח על אבן איבעיא דלא איפשיטא ולחומרא.4 {בזה"ז}ונוהגת מצוה זו בזכרים ונקבות כתרומות ומעשרות, ומיהו לא נהגו בזמן הזה להניח שכחה אפילו בארץ ישראל, ודחקו האחרונים לחפש טעם לדבר מאחר שהאידנא ב"ה רוב ישראל הם וליכא משום טעמא שכתב הרמ"א יו"ד סי' של"א שיטלום עכו"ם, וקצת כתבו הטעם משום דהאידנא אין העניים מצוים בשדות כלל ואין העניים סומכין על זה כי אין שוה לכתות רגליהם בשדות, וכיון שאין עניים מצוים בשדות אין חיוב להניח, ולטעם זה אם ימצאו עניים או שיהיו הקוצרים עניים ודאי מחויב להניח העומר השכחה, ועוד נתנו טעמים בדבר.