משרשי המצוה לפי שחס השי"ת על בריותיו וצונו לחוס ולרחם על האלמנה שלבה שבור בקרבה, דואגת על פרידת בעלה ומבכה על אבדתה, שאם היה חי היה שמשחה ומפרנסה ורב את ריבה. ובאלמנה כתיב ושמעתי כי חנון אני, שהנשמות באות לעולם זכר ונקבה וכשנפטר יושבים בגן עדן של מטה, שהנשמה ממתנת לחברתה בג"ע ומתענגת על פרידתה מחברתה בזה העולם, ומצטערת הנשמה בגן עדן על צער חברתה בזה העולם, כי המתים מצטערים בצער החיים, כמ"ש וירעו לנו המצרים ולאבותינו, מכאן שהאבות מצטערים בקבר בצער החיים, והנשמה היא מתרעמת ליוצר כל ואומרת לפי שגזרת דין אמת ביני ובין בת זוגי באים למשכנה ולגזלה, מיד שומע. עוד טעם אמרו שלא להוציא עליה שם רע בשכונתה בבואו בקר וערב אחר המשכון ולהשיבו, זולת כי אפשר שיבוא לידי זנות בבואו לביתה יום יום פעמים, וסחור סחור אמרינן לנזירא.

ב"מ קט"ו, ר"מ פ"ג ממלוה, סה"מ ל"ת רמ"א, סמ"ג לאוין קפ"ח, סמ"ק סי' רס"ח, ח"מ סי' צ"ז.

תקצא) {גדרי האיסור}אלמנה בין שהיא עניה ובין שהיא עשירה, אין ממשכנין אותה, ואם עבר ומשכנה עבר בלאו. ומה שאמרו בגד אלמנה לאו דוקא אלא הוא הדין כל דבר שבעולם אסור למשכנה אלא שדבר הכתוב בהווה. עבר וחבל חייב להחזיר, ואם תודה שחייבת, ב"ד מגביהין מכסותה אם יש לה דלא אמרו אלא שלא לחבול אבל לא אמרו שלא להגבות, כפרה בממון תשבע, אבד המשכון או נשרף קודם שהחזירו לוקה.1 {מלקות}כך כתב הרמב"ם ז"ל,2 ותמהו עליו הראשונים והאחרונים ז"ל כיון דאיתא בתשלומין האיך לוקה ומשלם, עיין בהשגות.3 ומיהו עיין סמ"ע4 וש"ך5 חו"מ סי' צ"ז ובקצה"ח6 מה שכתבו בשיטת הרמב"ם ז"ל ותמצית הדברים דהאי תשלומין לאו תיקון להלאו הוא, ועיין ביאור הגר"א שם7 ודו"ק. {בשעת הלואה}ומותר למשכנה בשעת הלואה, ולדעת הרמב"ם8 אפילו בשעת הלואה אסור ורבו עליו החולקים.9 ומותר למשכן שאל ע"פ ב"ד מי שיש לו שכר אצלו בין שכר אדם או בהמה וכלים.10 {באיזו אלמנה אסור}ודעת הסמ"ע11 דאלמנה לאו דוקא אלא ה"ה גרושה, והט"ז הוסיף אפילו בתולה, והש"ך12 חולק דדוקא אלמנה וכ"כ התומים13, ועיין באחרונים. אלמנה מן האירוסין בכלל הלאו.14 אלמנה שנשאת לשני ואח"כ נתגרשה מן השני ויש לה דין גרושה, יש להסתפק אי עובר בה להפוסקים שאין גרושה בכלל. ספק אלמנה אסור למשכנה מספק, ואם היתה במקום שיש לה חזקת אשת איש וחזקת חי לבעל, כגון באופן שהבא עליה בחטאת, דין אשת איש לה גם לענין משכון.15 ונוהג בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות.