משרשי המצוה כתב הרמב"ן ז"ל שאם יתעסק בצרכי המלחמה איך יוכל לשבת עם אשתו ולשמחה, ומתי יעשה גם הוא לביתו דברים הצריכים אליו, כי הלוקח אשה בונה בית חדש וראוי שיבקש צרכי ביתו, לכן אמר נקי לביתו, כלומר בעבור צרכי ביתו. והסבה השנית מפאת אשתו כדי לשמחה, והגדיל הזמן לשנה כי בו תעברו כל חלקי השנה ואח"כ כבר הכל חוזר חלילה. גם כי היא כבר תלד בן או בת ותפסק שמחת החתונה ותתעסק בצרכי הבנים וגידולם. עוד אמרו שקודם שנשא אשה היה צריך לערוך מלחמה עם יצרו בכל עת, ועתה נח רוגזו שכבר יש לו פת בסלו, לפיכך לא יצא בצבא ולא יעבור עליו לכל דבר. ואמר נקי יהיה לביתו שיהא נקי מן החטא ויהיה נזהר להתנהג בטהרה וקדושה ובדינים השייכים לחתן כלה ואיש ואשתו, וכשירגיל עצמו בקדושה י"ב חדש יהיה בטוח לעולם שבטהרה ישמח עם אשתו אשר לקח.

מראה מקומות עיין מצוה תקפ"א.

תקפב) {גדרי המצוה}קיום המצוה, הנושא אשה או בונה בית חדש וחנכו או חלל כרם, נקי יהיה לביתו שנה אחת,1 ובאשתו ישמח את אשתו אשר לקח. ואינו יוצא למלחמה, ואינו מספק מים ומזון לאחיו במלחמה, ולא נותן לפסי העיר,2 ועיין מצוה (תקפ"א) ותלמדנו לכאן כי כל דיניהם שוין. {בזה"ז}ודע דנפלה מחלוקת בין הפוסקים אי נוהגת מצוה זו בזמן הזה לענין חתן שיהא אסור לצאת מביתו שנה ראשונה, למשל לסחורה וכדומה, הרמב"ם בספר המצות כתב דאסור לצאת אפילו לסחורה, והביאו בעיר מקלט ובנחל קידומים פ' תצא, וכ"כ הדבר משה אה"ע סי' כ"ח, אבל הרדב"ז סי' רל"ח האריך הרבה דלא נאמרה מצוה זו אלא שלא יצא למלחמה, אבל שלא ילך לסחורתו לתועלתו ולהנאתו אין זה בכלל, ועל מה שכתב הרמב"ם בספר המצות כתב דשיבוש הוא שנפל בספרים, והכוונה ברמב"ם שהחתן לא יצא לדרך לצורכי רבים, אבל לצורך עצמו למה לא יצא להרויח לשמח את אשתו. והחינוך כתב ולענין שראוי לכל אדם לשמחה ולישב עמה שנה אחת נוהגת בכל מקום ובכל זמן, ועובר ע"ז ופרש ממנה לעמוד זולתה ימים רבים תוך שנתה, ואפילו במחילתה, ביטל עשה זו, ומ"מ הרוצה לצאת לדבר מצוה או לשמוח עם רעיו וישוב לימים מועטים מותר, וי"א שבמחילתה מותר לעולם, ע"כ. והיראים מצוה ק"צ כתב וז"ל למדנו בשנה ראשונה שנושא אדם אשה חייב לשמחה שנאמר ושמח את אשתו בכל דבר שיודע שיש לה שמחה, ומצוה זו נוהגת בין בארץ ובין בחו"ל שהוא חובת הגוף, ותנן בקידושין בפ"ק3 כל מצוה שאינה תלויה בארץ נוהגת בין בארץ ובין בחו"ל, הלכך אף בזמן הזה נוהגת מצוה זו, עכ"ל. והמנ"ח תמה מאד מנ"ל להחינוך דחתן אסור לצאת, ובמחכ"ת אישתמיטתיה דברי הרמב"ם והיראים הנ"ל, וכבר תמהו האחרונים למה השמיטו בעלי הש"ע להביא הלכה זו.