משרשי המצוה כי שכיר הוא ובא בשכרו, ואם יבטל זמן בשעת עבודתו לאכילה נמצא גוזל את בעל הבית, אלא בהליכתו מאומן לאומן אוכל כיון שאז אינו מבטל מזמן בעל הבית. ואמר וקטפת מלילות בידך וחרמש לא תניף על קמת רעך, כי לעיל מיניה הזהיר שלא ליתן לכליו, אבל כאן מדבר בפועל שכל היום מניף החרמש על קמת בעל הבית מכל מקום כשהוא רוצה לאכול לא תניף חרמש דרך רעבתנות כעושה בתוך שלו, אלא וקטפת מלילות בידך, פירוש לצורך אכילתן לא תניף החרמש אלא וקטפת בידך. וכן דרשו בספרי וחרמש לא תניף בשעה שאתה מניף החרמש על קמת בעל הבית, ע"כ. והכוונה דלדידך לא תקטוף בחרמש אלא בידך וקטפת לאכילתך.

מראה מקומות עיין מצוה תקע"ו.

תקעח) {דעות הראשונים וגדר הלאו}קיום המצוה, נחלקו הראשונים בפי' מצוה זו, דעת הרמב"ם ז"ל1 בפי' המצוה שאסור לפועל לאכול בשעת מלאכה אלא בגמר מלאכה, שנאמר וחרמש וגו' ומפי השמועה למדו שכל זמן שהוא עוסק בקצירה לא יניף חרמש לאכילתו וכן כל כיוצא בזה, אלא ימתין עד גמר מלאכה. ואף על פי שמותר לאכול שלא בשעת עבודה, כלומר כשהולך מאומן לאומן או כשימלא הסל קודם תקנת חכמים מפני השבת אבידה לבעלים כדי שלא יבטלו ממלאכתן. אבל הסמ"ג והרמב"ן והחינוך והיראים ושאר ראשונים הביאו מספרי (תצא) כי תבא בקמת רעיך וקטפת מלילות בידך וחרמש לא תניף על קמת רעיך, ותניא בידך ולא במגל ולא בחרמש, וכאשר הזהיר לפועל שלא לקטוף קמה ולאכול כי אם ביד, כך הזהיר בכרם שלא לבצור לצורך אכילתו בדבר שדרכו לבצור, שהרי סמוכים זה לזה. ואפילו רבי יהודה דלא דרש סמוכין (יבמות ד') במשנה תורה דרש סמוכין. ועוד דכתיב כי תבא בכרם רעך, וכתיב וכי תבא בקמת רעיך, וי"ו מוסיף על ענין ראשון ולמדין זה מזה, ע"כ לשון הסמ"ג.2 וזה לשון הסמ"ק מצוה רע"ד וכמו שהזהיר הכתוב על הפועל שלא לקטוף קמה ולאכול כי אם ביד, כך הזהיר שלא לבצור בכרם, הרי הם סמוכים זה לזה וכו' ע"ש. ועיין בהשגות הראב"ד ובלח"מ פי"ב משכירות ה"ג. ונוהג בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות והעובר על זה בין איש ובין אשה והניף חרמש על קמת רעהו עבר על לאו זה ואינו לוקה עליו מפני שחייב לשלם.