משרשי המצוה לפי שצער גדול הוא לאדם שנכנס בכרם חבירו העשיר ועושה בענבים והעין רואה והלב חומד ומתאוה לאכול מהם ואין לא-ל ידו, ויהיה לו צרת עין לבעל הבית ויכניס עין רעה בתבואתו. וכאשר יש לו רשות לאכול ממה שעמל ויגע בו יהיה שמח בברכת ה' שנתן לחבירו ולא יהיה לו צרת עין. ומותר לאכול בדינר, אפילו שאינו עושה אלא במעה כסף, אלא שמלמדין אותו שלא יהא רעבתן ביותר ויהא נועל דלת בפניו. זולת כי ודאי מאהבת הבורא אל עמו רצה ללמדם להיות להם נפש יפה ורצון טוב, ועל ידי זה תחול עליו ברכת השם עליהם, ובאם ידקדק הבעל הבית עם הפועל על כל גרעין תבואה מורה בנפשו הכילות ומזגו רע מאד אחר שהשי"ת ברכו בכל, והעני עובד אצלו למה לא יהנה מפרי מעללו. והרעה והמארה תדבק ברעים, והטובות בטובים מין במינו.

ב"מ ט"ו, ר"מ פי"ב משכירות, סה"מ מ"ע ר"א ל"ת רס"ז רס"ח, סמ"ג עשין צ"א לאוין קפ"ב קפ"ג, סמ"ק רע"ג רע"ד, יראים קס"ג קס"ד, חו"מ סי' של"ו של"ז.

תקעו) קיום המצוה השוכר את הפועל שיעבוד אצלו בגידולי קרקע, הן שכיר יום, הן קבלן, או שכרו לעשות עמו במחובר זכתה לו התורה לפועל ישראל שיאכל ממה שעבד, ואינו אוכל אלא בשעת גמר מלאכה כלומר קוצר או בוצר, דאז נותן לכליו של בעל הבית זכתה לו התורה גם כן, וכן אם הפועל העושה בתלוש מן הקרקע קודם שיגמור סוף מלאכה המחייב אותו בחיוב האחרון שבו אוכל ממה שהוא עושה, ואם חסמו עובר ושלומי משלם מלקי לא לקי.1 פועל העושה שלא בשעת גמר מלאכה כגון העודר בגפנים או מכסה שרשי האילנות, ואפילו המנכש בצלים ושומים כגון שעוקר את הקטנים מן הגדולים לא יאכל מהם, אף ע"פ שהיא גמר מלאכת הקטנים, שעיקר המלאכה לצורך הגדולים להרחיב להם מקום ועדיין לא נגמרו, העושה בדבר שאינו גדולי קרקע כגון, חולב, ומגבן, ומחבץ, אינו אוכל.2 העושה בתלוש לאחר שנגמרה מלאכתן למעשר כגון בודל בתמרים וגרוגרות, אינו אוכל, שכל דבר שאין אחר חיוב מעשר חיוב אחר אינו אוכל, בפת אוכל עד שיתחייב בחלה, היינו שיתן מים על הקמח, תבואה שאינה עומדת ללחם נגמרה מלאכתה מיד.3 היה עושה בתאנים לא יאכל בענבים, עושה בגפן זה לא יאכל בגפן אחר, גפן שמודלת אגב חברתה אוכל משניהם, ומתקנת חכמים שבשעה שהולך משורה לשורה אוכל, לא יאכל פת עם הענבים, ולא ימצוץ הענבים וישליך הקליפה, ולא יאכל במלח,4 ולא יאכל אכילה גסה דשבעך כתיב.5 היה עושה הוא ואשתו ובניו ועבדיו והתנה עם הבעל הבית שלא יאכלו ממה שהם עושים אם הם גדולים ומדעתם התנה לא יאכלו, ואם הם קטנים יאכלו בעל כרחו.6 ורשאי בעל הבית להשקות הפועלים יין שלא יאכלו ענבים הרבה, והפועל רשאי להרעיב עצמו בבית כדי שיאכל הרבה אצל בעל הבית במלאכתו.7 האוכל בשעה שאין לו לאכול עובר בלאו, והעובר ולא הניח עובר בלאו, 8 ונוהג בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות.