משרשי המצוה כתבנו קצת בפרשת קדושים (מצוה רמ"ה). ולפי שכל מיני עשבים יש להם שר ממונה מלמעלה, וברדת הטל יורד ניצוצין מאתו יתברך ומתברך ומתגדל ממנו, ועל דרך זה אמרו רז"ל טל יפה לעולם, והזורע כלאים מערב הכחות והממונים כי יניקתם זה מזה מערב בהם הטעמים. ובגמרא ב"ק (צ"ב) שמואל אייתיה ליה ארוסיה תמרי אכיל טעים בהו טעמא דחמרא, אמר ליה מאי האי, א"ל ביני גופני קיימי (פירוש גדילים בין הגפנים ומהם נתבשמו בטעם יין), אמר מכחשי כולי האי, למחר אייתי לי מקורייהו וצוה לעוקרם, נמצא זה גוזל טעמו של זה ומשתנה טעמו, והתורה קפדה אטעמא כעיקר. ובפירוש אמרה עץ עושה פרי, שיהיה טעם עצו ופריו שוה, וכיון דנשתנה טעמו אסור לזרעו יחד, ולא אסרו לבשל הרבה מינים יחד אף שמתערבים הטעמים, כי לא קפדה לאחר שנעקרו מגדילתם אלא כל זמן שהם גדילים ומכריחים השר לשנות את דרכו, והבן.

מס' כלאים פסחים כ"ד, ר"מ פ"ה מכלאים ופ"י ממאכלות אסורות, סה"מ ל"ת קצ"ג רט"ז, סמ"ג לאוין קמ"ה ר"ס, סמ"ק סי' קס"ח רט"ז, יו"ד רצ"ו.

תקמח) {גדרי הלאו}הזורע שני מיני תבואות או שני מיני ירקות עם זרע הכרם בתוך שדהו במזיד ובהתראה הרי זה לוקה שתים, אחת משום שדך לא תזרע כלאים ואחת משום לא תזרע כרמך כלאים, ואינו לוקה אלא שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד, או חפה אותם בקרקע, זרע שני מיני ירק וחרצן, או ירק ותבואה וחרצן במפולת יד לוקה.1 ועל שאר זרעים אינו חייב מן התורה אלא על קנבוס ולוף וכיוצא בהם מזרעים שנגמרים עם תבואת הכרם, דהיינו שאין עושין אלא לשלש שנים, וכל שאר מיני זרעים אסורים מדבריהם.2 ואינו נוהג אלא בארץ ישראל, ומדבריהם שלא לזרוע כלאי הכרם בחוץ לארץ.3 {איסור דרבנן}אסור לזרוע ירקות או תבואה בצד הגפנים, או ליטע גפן בצד הירק או התבואה, ואם עשה כן אף על פי שאינו לוקה דאין לוקין אלא על שלשתן במפולת יד, הרי זה קידש הכרם ונאסרו שניהם בהנאה ושורפין את שניהם עם הקשים והעצים של הגפנים, כולם אסורים בהנאה.4 {בשדה שאינו שלו}אחד הנוטע ואחד המקיים כלאים, ר"ל שראה כלאים צמחו בכרמו והניחם, הרי זה קידש, ואין אדם מקדש דבר בשדה שאינו שלו, לפיכך המסכך גפנו על תבואת חבירו או להיפוך שלו אסור ושל חבירו מותר. הזורע כרמו בשביעית וכן הזורע בשדה הפקר לא קידש והוא שלא רצה להחזיק בו דהוי אינו שלו.5 ועיין בציונים לתורה כלל ג' הקשה האיך לוקין אכלאים דילמא הפקיר שדהו וזרע בו ולא הוה שלו, ובספרי שו"ת (ח"ג סימן קפ"ה) הארכתי ליישב דבריו בס"ד. ולפי מה דקיי"ל זרען אין צריך להמתין עד שישריש ומיד חייב, אם כן כשהתרו בשעת זריעה ואמר אף על פי כן ולא אמר של הפקר הוא ממילא חייב, ועיין לעיל (מצוה רמ"ה). {נעשה ממילא}רוח שעקר פארות גפן ושלחה אותן על התבואה יגדור אותם מיד, ואם אירע אונס ולא סילקן הרי אלו מותרים.6 זרעים שנפלו בכרם ממילא צריך לעקרן משיראה.7 ונוהג בארץ ישראל מה"ת ובחו"ל מדרבנן בכל זמן בזכרים ונקבות.