משרשי המצוה שלא תאמר הואיל וכבר רחקה ממנו ואינו רוצה בה לאשה כי שנאה שנאת אמת ותהי לו שפחה ותשמשנו כאחת השפחות הנבזות, כי באמת אם לא עשית לה כל הנוול והעינוי בגלוח ראשה ועשיית צפרנים ובכיית אביה ואמה, אלא מתחילה היית לוקחה לך לשפחה אז היית מותרת בה, אבל לא לאחר אשר עניתה. ואולי יאמר תחת אשר עניתה בביאה ראשונה בעל כרחה דעינוי שייך בה, וכמה שנאמר ויעניה, וכיון שעניתה שלא ברצונה ולכן לא תתעמר בה. זולת כי אמרו רז"ל שאשה החשוד ממנה לא תדור בביתו, וגרושה שגרשה בעלה לא תדור עמו בשכנות ולא ישאו ויתנו יחדיו, וזו כיון שלא חפץ בה, מיד ושלחתה נפשה ולא ישתמש בה לשפחות שלא יבא לידי איסור כשתתייחד עמו בבית.

מראה מקומות עיין מצוה תקל"ג.

תקלד) {גדרי הלאו}אסור לכבוש יפת תאר לעבודה אחר שנבעלה, ואם כבשה לשם שפחה אחר שנבעלה משישתמש בה עובר בלא תעשה.1 ולשון לא תתעמר פירוש לשון תשמיש, שכן בלשון פרסי קורין לעבודת שימוש עמרא (רש"י).2 ואינו אסור אלא שימוש דשפחה, אבל שימוש דאישות כגון כל שימוש שאשה עושה לבעלה מותר להשתמש בה.3 {שיעור השימוש}ולפום ריהטא נראה דשיעור שימוש בפרוטה, אבל עיין רמב"ם סוף הלכות גניבה4 דעימור אף פחות משוה פרוטה, ואם כן הכי נמי כן5 (ועיין צפנת פענח פ"ה ה"כ מאישות). ובגמ' סנהדרין פ"ה ע"ב מחלוקת עימור בפחות משוה פרוטה איכא בינייהו. {שאר פרטים}עוד שם בגמ' אוקמי באפי זיקא ונתכוין להגן מפני הרוח וכל מה שהיא עבה יותר מועיל להגן והעימור היא בעיבור, ואם כן לא הוי העימור בה ולא עובר כה"ג, כלומר כיון דעיקר הגנה מהרוח בא ע"י העבור שנתעבה בטנה על ידו, אבל אנן קיי"ל עיבור ירך אמו הוא ואם כן המעמר בעיבורה עבר על לא תתעמר. ולא יעשנה בטובת הנאה, פירוש שלא ישעבדנה לאחר.6 ובספרי לא תתעמר בה תחת אשר עניתה אפילו אחר מעשה יחידי, כלומר אחר שעינה אותה לא תמכרנה ולא תתעמר בה, ודעת הרמב"ן שהיא ביאה ראשונה, וי"א דהספרי ס"ל כירושלמי דאסור לבא עליה ביאה ראשונה במלחמה, ופי' אחר מעשה יחידי היינו אחר כל הדברים הנאמרים בפרשה. {מלקות}וכתב הרדב"ז7 ולוקין על שני לאוין אלו דיש בהם מעשה, והסמ"ג כתב רק בלאו דלא תתעמר מלקות, וכן נראה דעת הרמב"ן, והרמב"ם והחינוך לא כתבו כלל מלקות בזה, ועיין באחרונים.8 {חולה}ודרשו בספרי עוד ושלחה גם אם היתה חולה ממתין לה עד שתבריא, ק"ו לבנות ישראל הקדושות. ואם עדיין לא קדשה ולא חפץ בה משלחה אפילו חולה, ונוהג כמצוה (תקל"ג).