משרשי המצוה שהמשיג גבול אחרים הרי הוא גוזל את נפשו ונפש אבותיו שהניחו לו שדה זו בגבוליו האלו אשר גבלו הראשונים, אלעזר הכהן ויהושע בן נון ונשיאי המטות, וגם בניו אחריו הוא גוזל שלא יירשו מאביהם מה שמגיע להם. וסמך זה אחר דינו של רוצח, שלא יאמר האדם רשע הוא זה אקח את ממונו ומצוה לגזלו, ולכן הזהירה התורה שלא להסיג גבול כי בניו ירשוהו. גם כי מהרוצח נקל להסיג גבולו, אם בשוגג הרג ונס לערי מקלט אין מי שיערער על שדהו אם השיגו, ורוצח במזיד שנהרג על פי ב"ד נשאר השדה ביד היתומים או יורשים אחרים רחוקים שאינם בקיאים בגבולי שדהו, ולכן סמכה התורה האזהרה כי הקב"ה עין רואה. ועד"ה כי הארץ עתה בלועה ונתכווצה מרוב דמינו שנשפכו בה, וכאשר עינינו רואות מהלך מ' יום לרחבה נעשה מהלך יום אחד, וכן לארכה, וזה לא תסיג גבול רעך ורע אביך (אלשי"ך).

ספרי, ר"מ פ"ז מגניבה, סה"מ ל"ת רמ"ו, סמ"ג לאוין קנ"ג, יראים סי' רנ"ח, ח"מ סי' שע"ו.

תקכב) {גדרי האיסור ואי עובר בשני לאוין}המסיג גבול רעהו, שהכניס מתחום חבירו בתוך תחומו אפילו כמלא אצבע, אם בחזקה עשה הרי זה גזלן, ואם הסיג בסתר הרי זה גנב, ובארץ ישראל עובר בב' לאוין, לאו דגזלה ולא תסיג.1 ודעת הסמ"ע2 בדעת הטור דאינו עובר משום לאו דלא תגזול ולא תגנוב, דקרקע אינה נגזלת כמ"ש בחו"מ סימן, שע"א אלא עבירה היא בידו וכמ"ש בסי' שנ"ט, וכן נראה דעת התוספות ב"מ פ' א"נ3, אבל בספרי מפורש דעובר על לאו דלא תגזול, דתניא מה ת"ל אם בפרהסיא הרי כבר נאמר לא תגזול, ואם בסתר הרי כבר נאמר לא תגנוב, הא למדת שהעוקר תחומו של חבירו בארץ ישראל עובר בשני לאוין, ומה שאמרו קרקע אינה נגזלת ר"ל שאינה נעקרת ממקומה וברשות בעלים הוא, אבל בלאו עובר, או דמה שאמרו קרקע אינה נגזלת היינו כשגזל קרקע כולה ויש להכיר מה שגזל, אבל העביר תחומו שאינו ניכר שגזל, כה"ג קרקע נמי נגזלת והבן, כי זה לפי ענ"ד נכון. חוץ מלאוין אלו עובר משום ארור מסיג גבול רעהו בין בארץ ובין בחו"ל. {שאר פרטים}ואסור להסיג פרנסת חבירו וליכנס בגבולו, וזה בכלל הלאו לבד מתקנת הקדמונים בזה.4 ונוהג בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, ולענין לא תסיג דוקא בארץ ישראל. ויש להסתפק בזמן הזה בארץ ישראל המסיג גבול חבירו אם עובר בלאו זה, לפי הפשט הפשוט, דמשמע לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים דוקא בנחלה אשר נחלו בחלקת הארץ ועל זה קפיד קרא, ועיין רמב"ן אזהרה שלא ישנו תחום החלוקה שחלקו הנשיאים את הארץ לשבטים או ליחיד מהם על כן אמר אשר גבלו ראשונים וכו' וי"ל דבארץ אשר תנחל הוא העיקר וא"כ גם בזמן הזה עובר, ועיין רמב"ן שם.