משרשי המצוה שלא תאמר הואיל ונהרג זה כבר למה נהרוג גם השני ונמצא שני נפשות נאבדו, שאם לא נסיר את המזיקים ונבער הדם הנקי מקרבינו, איש את רעהו חיים בלעו, ולא יתקיים הישוב ומלאה הארץ דמים. ולפי שקדמה התורה בהצלה לחוס ולרחם על ההורג נפש בשגגה ולהשתדל בהצלתו מיד גואל הדם שלא יהרגנו, ולא נטעה לרחם גם על זה על כל פנים שלא להרגו, והגם שנצטוינו להצילו בדין שנאמר והצילו העדה, הזהירה תורה שאם נתחייב בדין לא נחוס עליו, ומצוה להרגו ולענשו כי רחמי רשעים אכזרי, וכחולי המתפשט שנדבק באבר אחד מצוה לחתכו קודם שיתפשט בכל הגוף, כן זה, שאם לא תהרגנו יהרוג הוא אחרים, ולכן ובערת הרע מקרבך.

ספרי, ר"מ פ"כ מסנהדרין, סה"מ ל"ת רע"ט, סמ"ג לאוין ר"ב, סמ"ק סי' רל"ה.

תקכא) {גדרי הלאו}אסור לב"ד לחוס על הורג נפש במזיד, ולא יאמרו הואיל וכבר נהרג הראשון ומה תועלת כי נהרוג את זה, ונמצאו מתרשלין בהריגתו, ובכלל הלאו שלא לחוס על מי שנתחייב קנס שלא יאמרו עני הוא זה שלא בכוונה עשה, אלא מגבין ממנו כל שיש לו בלא חנינה. 1 ובית דין שהעלימו עין מלענוש המחויב כדי רשעתו עוברים בלאו זה, ואין לוקין עליו לפי שאין בו מעשה.2 {לפני גמר דין}ונראה דאם אחד מן הסנהדרין בשעת הדין למד עליו זכות ונתכוין משום דחס עליו שלא יהרגוהו, אף שידע שחייב מיתה, או שלמד עליו חובה שיצא זכאי וכגון שהיו כולם מחייבין והוא ידע לו זכות ואם יאמר הזכות יהרג, דקיי"ל3 למדו כולם לחוב נפטר, והתחכם ולמד גם הוא חובה ופטרוהו, לבד ממה שעובר על לא תטה משפט, עובר עוד משום לאו דלא תחוס. וקצת יש להסתפק אולי לא נאמר לאו זה אלא לאחר שכבר יצא חייב מב"ד, אבל קודם שנגמר דינו לחיוב אדרבה מצוה לרחם עליו ולהפך בזכותו, ולכן אמרו בגמרא4 שאין מעמידין בסנהדרין זקן ומי שלא ראה בנים וכדומה משום דהם אכזרים ואין מרחמין בדין, ואי נימא דגם קודם גמר דין איכא לאו דלא תחוס, א"כ אדרבה אסור לרחם עליו. ובזה יובן מה שאמרו5 ר' טרפון ור"ע אלו היינו בסנהדרין לא היה נהרג אדם מעולם, וגם החולקים ואמרו אף אתם הייתם מרבים שופכי דמים, מיהו מודי דסנהדרין שהרגו אחת בשבוע נקראת חבלנית, ולר"א אחת בשבעים. ועל כרחך דקודם גמר דין ליכא משום לא תחוס, ולא ראיתי לפום ריהטא מי שהעיר בזה. {כללים}ונוהג בזמן שיש סנהדרין סמוכין בזכרים כי להם לעשות משפט,6 ואף בחו"ל שאין בנו כח לדון דיני נפשות חייבין כל ב"ד לענוש המחוייבים כפי שיראו שהשעה צריכה לכך. תקכא