משרשי המצוה מה שנתבאר במקומות שונים כי רצה הקב"ה שיהיה כל עסק השבט הזה בעבודת הא-ל ב"ה ולא יצטרכו לשוט אחר מזונותם ולעבוד עבודת האדמה, אבל שאר השבטים יתנו להם חלק מכל אשר להם מבלי שייגעו הם בדבר כלל. ולפי שהאוכל משלחן חבירו בהית לאסתכולי באפיה, ונמצא ח"ו שבט לוי מתבזים שיצטרכו לקבץ נדבות ולצפות על נדבות לב כל ישראל, אמרה התורה אשי ה' ונחלתו יאכלון, כלומר כי כל מה שמקבלים הוא אשי ה' ומה' הוא דקזכי להו, כי ה' הוא נחלתם כתרומות ומעשרות. ואדרבה מכבודם הוא שבני ישראל אסורים בהם, ואפילו בשלהם, עד שלא הפרישו את שלהם ולא הותרה זו אלא ללגיונו של מלך המתפרנסים מבית המלך.

ספרי, ב"ב קכ"ב, ר"מ פי"ג משמיטה, סה"מ ל"ת קס"ט ק"ע, סמ"ג לאוין רע"ו רע"ז.

תקד) {גדרי האיסור}כל שבט לוי מוזהרין שלא ינחלו בארץ כנען בתוך שאר ישראל, ובן לוי או כהן שנטל חלק בארץ ישראל מעבירין אותה הימנו.1 וכתב הרמב"ם2 יראה לי שאין הדברים אמורים אלא בארץ שנכרתה עליה ברית לאברהם וליצחק ויעקב וירשוה בניהם ונתחלקה להם, אבל שאר כל הארצות שכובש מלך ממלכי ישראל הרי הכהנים והלוים באותן הארצות ובביזתן ככל ישראל (ועי' מצוה שמ"א) ולוי שירש את אבי אמו ישראל, כגון שלא היו לו בנים זכרים אלא בנות וירשה הנחלה, והורישה לבנה, הרי הוא שלו וכל דין קרקע ישראל עליו לענין גאולה, ולא כערי הלוים.3 ונוהג בזמן שישראל על אדמתן בלוים, והעובר על זה עובר בלאו ואינו לוקה.4 והב"ד המחלקים שחלקו ללוים ג"כ עוברים.5 {לעתיד לבא}ובגמ' ב"ב קכ"ב ע"א תניא עתידה ארץ ישראל שתתחלק לשלשה עשר שבטים, שבתחלה לא נתחלקה אלא לשנים עשר שבטים ולא נתחלקה אלא בכסף, שנאמר בין רב למעט וכו', לעולם הבא אין לב כל אחד וכו' שנאמר שער ראובן אחד שער יהודה אחד שער לוי אחד. ופסק הסמ"ג מצ' רע"ז דלעתיד לבא הלוים נוטלין חלק בארץ, והאחרונים הקשו עליו, והברית משה תי' ע"פ מה דאיתא עתידה א"י להיות ככל העולם כולו עיין פסיקתא רבתי אות ג' וברוקח הל' ר"ח סי' רכ"ט ורמב"ם פי"א הל"ד מה' מלכים, וממילא יהיה כל העולם כא"י, וחוץ מא"י שנכרתה עליה ברית הלוים נוטלים חלק.6