משרשי המצוה למען נזכור כי עבדים היינו בארץ מצרים, ולא שלחנו ה' אלקינו ריקם אלא בביזת מצרים ובביזת הים, ובזה נרחם על העני. לבד שצריך ליתן שכרו ולהעניקו אחר שה' יתברך שלח ברכתו בבית ובשדה בהיותו בבית אדוניו, שמא זכותו עם טרחתו גרמו לברכה. ובמדרש העניק תעניק, והלא דברים ק"ו ומה אם רשעים שהם נמכרין בגנבותם אמר הכתוב תעניק, צדיקי עולם שעושין רצונו והוגים בתורתו בכל יום תמיד על אחת כמה וכמה, מיסורין של צדיקים בעוה"ז אתה למד פורענותן של רשעים בגיהנם, ומשלות רשעים בעוה"ז אתה למד מתן שכרם של צדיקים בגן עדן. ואם כשהייתם פטורים מן המצות נתן לכם ביזת מצרים וביזת הים, מי שעוסק בתורה ובמצות יומם ולילה ודאי אין קץ לשכרן, ואם תראה שהם בדוחק ובעוני בעוה"ז לפי שאי אפשר לתת להם אפי' אחת מאלף אלפי אלפים משכרן.

קדושין י"ד, ר"מ פ"ג מעבדים, סה"מ ל"ת רל"ג מ"ע קצ"ו, סמ"ג לאוין קע"ח עשין פ"ד, יראים רפ"ז.

תפא) {גדרי הלאו}המשלח עבדו או אמתו העברים ריקם בצאתו מאתו בסוף שש או ביובל או במיתת האדון או אמה בסימנין, ואינו מעניקן מפירותיו שעבדו אצלו וחננו ה', הרי זה עובר בלאו זה.1 {עבדים שאין להם הענקה}עבד עברי היוצא בגרעון כסף אין מעניקין אותו, כדאיתא בקדושין (ט"ז) וכי תשלחנו חפשי מעמך מי ששלחו חפשי, אבל זה אין שילוחו חפשי מעמך כי העבד נתן שאר הדמים שנשאר לו לעבוד בהם, ועל ידי כן יצא בעל כרחו של אדון.2 ובמוכר עצמו חכמים אומרים דאין מעניקין לו ור' אליעזר אומר זה וזה מעניקין לו, והרמב"ם3 והיראים פסקו דאין מעניקין לו. וכבר תמהו כל נושא כליו של הרמב"ם ז"ל דפסקיו סותרים, דבפ"ב מהל' מלוה4 פסק כר"נ ובקדושין5 משמע דחכמים לא ס"ל כר' נתן ועיין ש"ך חו"מ סי' פ"ו,6 ובא"ז הגדול סי' פ"ד, ובספרי משנ"ה כתובות (סי' רל"א).7 ובמל"מ8 כתב דמוכר עצמו כיון דאין רבו מוסר לו שפחה כנענית אין לו הענקה, ובחדושי הארכתי9 דהיכא דרוצה בשפחה מוסר לו וכדעת הט"ז פ' משפטים, והבאתי ראיה מגמ' קדושין ס"ט זיל גנוב ואיזדבין בעבד עברי ומוסרין לו שפחה כנענית. ועיין יד אליהו (סי' צ"ח) מה שפי' שם אריכות גדול בפי' הגמ' דקדושין הנ"ל, וס"ל דלא כהט"ז. ונראה דאם היה במציאות בזמן שהיובל נוהג שיסתפקו אי מעניקין לו או לא היה יכול לומר קים לי כפוסקים דאין לו הענקה ואינו עובר בלאו. {מחילה ושאר פרטים}מחל לו העבד על ההענקה אינו עובר בלאו ומיהו לא קיים העשה, ואם העניקו ואח"כ החזירו לו בדבר מועט ואפילו בחנם הרי זה קיים העשה. ונוהג בזמן שדין עבד עברי נוהג ואין לוקין על לאו זה לפי שאין בו מעשה.