משרשי המצוה לקבוע בלבנו מעלת ההקדש וחשיבותו, שאפילו אחר שנפסל עובר בלאו על אכילתו אחר שחל עליו שם שמים, וכל שכן קדשים שלא נפסלו ששורה עליו רוח ה'. ומתוך כך יתעורר רוחינו ויהמו רעיונינו וירך לבבינו ויתחדש בנו רוח נכון בבואינו להתקדש לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, בראותינו שעל בשר בהמה ועוף תחול עליו רוח קדושה אחר שמקדשים אותם להקב"ה, כל שכן נפש המדבר ונשמת עם ישראל הקדושים שנאמר עליהם ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. שאם נקדש עצמינו לו יתברך שתחול עלינו קדושה גבוה ולא יוכלו שונאינו לכלותינו לעולם, וזה שאמר הכתוב קודש ישראל ה' ראשית תבואתה כל אוכליו יאשמו רעה תבא עליהם נאם ה', שכיון שנתקדשו לה' אסורים לנגוע בהם, וכל הנוגע בהם כנוגע בבבת עינו (ועיין מצוה קמ"ה).

ספרי, בכורות ל"ד, ר"מ פי"ח מפסה"מ, סה"מ ל"ת ק"מ, סמ"ג לאוין רס"ד בסופו.

תסט) {גדרי עיקר הלאו}כל זבח בהמה או עוף שנפסל בין שנפסלו במחשבה פסולה כגון שחשב עליהם לאכול חוץ לזמנו או חוץ למקומו, בשעת הקרבה, או שהסיח דעתו או שחשב לשם קרבן אחר, ובין שנפסלו במעשה כגון שהקריבם בפסול או שעשה בהם מום בקרבן באופן שאסור עוד להקריבו וכיוצא בזה, או שאירע בו פסול מעצמו, האוכל ממנו כזית לאחר שנשחטו במזיד ובהתראה לוקה.1 ופיגול ונותר שחייב כרת על הפיגול נתוסף בו לאו זה דלא תאכלו כל תועבה. כל שפסולו מספק אין לוקין עליו.2 {אזהרה על מאכלים אסורים}ובכלל הלאו דכל תועבה כללו כל מאכלי אסורות, דדרשינן לא תאכל כל תועבה כל שתעבתי לך הרי הוא בל תאכל, ומכל מקום לא הוה לאו שבכללות לענין פסולי המוקדשין כיון דעיקר הלאו לשם פסה"מ נאמרה ושאר איסורין נפקא להו מכל, דכתיב כל תועבה ולא כתיב לא תאכלו פסולי המוקדשים.3 והרא"מ הקשה למה לי לאו בבשר בחלב, הא הוי בכלל דכל תועבה, ותי' דהוה לאו שבכללות. {שאר פרטים}ובמל"מ4 נסתפק באוכל פיגול קודם שקרבו מתיריו שאין בו כרת אם לוקה משום פסולי המוקדשים, וכן במחשב מחשבת מקום ואכל מהדברים שאינם ראויים לאכילה, או שאכל קודם זריקת הדם, דאפשר דלא בעינן זריקה למקבעיה אלא לפגול, אבל לפסול אפילו קודם זריקה נפסל, והניח בצ"ע. והנה בספרי ראה ר"א אומר מנין לצורם אוזן מבכור ואוכל וכו' עובר בל"ת, ת"ל לא תאכלו כל תועבה וגו', אחרים אומרים בפסולי המוקדשים הכתוב מדבר, ובגמ' בכורות5 משמע דצורם אוזן בכור לא הוה אלא קנס דרבנן, והא דספרי לא הוה אלא אסמכתא בעלמא, עיין תוס' שם6 והתוס' חולין קט"ו ובמל"מ פי"ח מפסה"מ ד"ה ודע. ונוהג בזמן הבית בזכרים ונקבות, וגם בזמן הזה אם הקדיש בהמה לקרבן והטיל בה מום ואכל ממנה עובר על לאו זה.