משרשי המצוה מה שנתבאר במצוה הקודמת. עוד נראה שלא יאמר המוסת בלבו הן ידי לא פעלה און, ובכפי לא שפכתי דם, איש לא הרגתי לפצעי וילד לחבורתי ומה לי לדמו של זה, אם בר מות הוא מן השמים ימיתוהו וידי אל יהי בו. דמה לי לדחוק ולהעניש מי שמניחין אותו מן השמים, ועל דרך שאמרו בגמ' (ע"ז דף ב') בהאי מינה שהיה מצער ליה לריב"ל דסבר למלטייה כי מטא האי שעתא נמנם אמר שמע מינה לאו אורח ארעא למיעבד הכי ורחמיו על כל מעשיו כתיב, וכתיב גם ענוש לצדיק לא טוב (ועיין תוספות שם כי לא היה לו לדחוק בידי שמים להענישו). הזהירה התורה שלא ישתוק אלא חייב ללמד עליו חובה כל מה שיודע ולהמיתו בידי אדם. וכתב החינוך ומרוב אזהרות על המסית יש להבין שמצוה עלינו לשנא הרשעים בשאר עבירות אחר ראותינו שהשחיתו מעשיהם עד שאין תקנה בהם לשוב בשום פעם, ועליהם אמר דוד הלא משנאיך ד' אשנא וגו'.

מראה מקומות עיין מצוה (תנ"ז).

תסא) {גדרי האיסור}קיום המצוה. המוסת היודע חובה על המסית חייב ללמד עליו חובה ואם שתק ולא למד חוב עובר בלאו זה,1 ואין לוקין עליו כיון דאין בו מעשה,2 ואפילו למ"ד לאו שאין בו מעשה לוקין עליו הכא אינו לוקה דיכול לומר לא ידעתי, ואפילו באו עדים שידע יכול לומר שכחתי. {דיני בית דין הדן מסית}ולאו דוקא המוסת אלא הוא הדין הב"ד, דמסית מחזירין לחובה ולא לזכות (עיין ר"מ פי"א מסנהדרין)3 ומכל מקום קודם שנגמר דינו לחובה ודאי דצריכים ב"ד לעיין בדינו שיצא לאור באמת ככל דיני נפשות בבדיקת עדים אם אומרים אמת, אלא שאין מהפכין בזכותו. ובתוספתא סנהדרין פ"ג ה"ג בדיני נפשות פותחין לזכות ואין פותחין לחובה חוץ מן המסית וריב"ק אומר אף המדיח. ואין טוענין למסית ומושיבין בדינו זקן וסריס ומי שאין לו בנים אף שפסולין בשאר דיני נפשות כדי שלא ירחמו עליו, שהאכזריות על אלו שמטמאין ומטעין את העם אחרי הבליהם רחמים הוא בעולם שנאמר למען ישוב ה' מחרון אפו ונתן לך רחמים.4 {באב שהסית}ובכל התורה אין הבן נעשה שליח לאב להלקותו ולקללו חוץ ממסית ומדיח (ועי' רא"ש פ' הנחנקין).5 והטעם דבאביו רשע אינו נעשה שליח שמא עשה תשובה ומחוייב לכבדו, אבל במסית הולכין לחובה, ועוד דאין מספיקין בידו לעשות תשובה ועי' ביאור סהמ"צ לרס"ג ח"א עשין י"א י"ב דף ק"ו. ולאחר מיתה אסור לקללו, שכל המומתין בב"ד מתודין ומתכפרין והקללה תדבק בנפשו לאחר מיתה, ולפיכך חמור קללה מהכאה באב והבן. {דיני העדים}ובמשנ"ח כתב דאם המוסת היה העד בב"ד כגון שהסית שנים והן הן עדיו דאסורים ללמד עליו חובה, דקיי"ל דעד לא יענה לא לזכות ולא לחובה, ויעברו על לאו דלא תחמול בשב ואל תעשה ולא יעברו על לא יענה בקום ועשה.6 ולפענ"ד כיון דהתורה צוהו בפי' ללמד חובה לא עבר על לאו דלא יענה. ונסתפקו האחרונים אי עד נעשה דיין במסית. ונוהג בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות.