משרשי המצוה שלא תאמר אחרי שהם במקום רחוק הרבה מאד וטרחתם מרובה לא יטריחנו השם ב"ה בהבאתו אל המקדש, ומה גם בראות עינינו כי התורה חסה על ממונם של ישראל ועל טורח בני האדם במצות מעשר שני באמרה וכי ירבה ממך הדרך כי לא תוכל שאתו כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' אלקיך וגו' ונתתה בכסף וצרת הכסף בידך והלכת אל המקום, שומע אני בקרבנות חוץ לארץ נמי שיש כאן ריחוק מקום הרבה וטורח גדול ולא יצטרך להביא לבית המקדש, ולכן בא הציווי שחייב להביאם ולהקריבם דוקא בבית המקדש. והרמב"ן ז"ל טען דאין זו מצוה בפני עצמה וכללה במצוה (ת"מ), עיין מה שכתבתי שם ושניהם יונקים משורש אחד.

תמורה י"ז, ר"מ פי"ח ממעשה"ק, סה"מ מ"ע פ"ה, סמ"ג עשין קפ"ט.

תנג) {גדרי המצוה}מצות עשה להיות כל אדם מטפל ומביא קרבנות בהמה שנתחייב להקריבן מחוצה לארץ לבית הבחירה, ומפי השמועה למדו שאינו מדבר אלא בקדשי חוץ לארץ שהוא מטפל בהם עד שיביאם לבית הבחירה.1 {איזה קרבן חייב לשלוח}והכ"מ תמה למה פרט הרמב"ם ז"ל קרבן בהמה ע"ש, והנה לשון החינוך מה שנתחייב נפשנו כחטאת ואשם ועולה ושלמים ואע"פ שהבהמות בחוצה לארץ, והזכיר נמי הבהמות ולא עופות.2 אבל הסמ"ג סי' קפ"ט כתב בסתם וכן מ"ע שהקרבנות שנתחייב אדם בחו"ל והתמורות וולדות קדשים שנביאם לבית הבחירה, וכלל כל הקרבנות, ע"ש. ובגמ' תמורה כ"א שנינו שכל הקדשים הם באין מחוצה לארץ לארץ חוץ מבכור והמעשר. ודרשו בספרי (ראה) יכול אף בכור ומעשר ת"ל ונדריך, קדשים שהם בנדר ונדבה, יצאו בכור ומעשר, יכול אף חטאת ואשם ת"ל וכו' ומה ראית וכו' מרבה אני חטאת שאין להם פרנסה אלא במקומם יצא בכור ומעשר שיש להם פרנסה בכל מקום. והרמב"ם בפח"י לא הזכיר מבכור ומעשר, אבל בהל' בכורות3 כתב דאין מביאין מחו"ל וצ"ע. ובספרי דרשו עוד תשא ובאת, אינו מדבר אלא בקדשי חו"ל שחייב בטפול הבאה עד שיביאם לבית הבחירה. ופשוט דיכול לשלחו ע"י שליח ולא בעי בעצמו דוקא, ומצוה בו יותר. ונוהג בזמן הבית בזכרים ונקבות.