משרשי המצוה לפי שאכילת בשר הנאת הגוף, וזריקת דמים הנאת הנפש, וכפרה לנפש תחת הנפש, ואיך יעלה על הדעת להקדים הנאת הגוף להנאת הנפש. ולרמז לתת על לבינו שראוי לנו להקדים לעולם תועלת נפשינו לתועלת גופינו בכל דבר בעולם. מלבד כי אין ראוי לאכול דבר התלוי בספק, אולי ישפוך הדם שבמזרק או יחשוב הכהן מחשבת פסול או איזה פסול אחר, ונפסל הקרבן ונמצא אכל פיגול למפרע. גם כי אפשר יאכלו כל הבשר ולא ישאר כזית קודם זריקת הדם ולא יוכל הכהן עוד לזרוק הדם בלי בשר, מלבד כי הקדשים נתקדשו לגבוה קדושת הגוף ואסורים בהנאה, ולא פקעה מן הבשר קדושת גבוה עד שיעשו כל מעשה גבוה דומיא דטבל שאסור עד לאחר שיפרישו כל ההקדש, והבן.

מכות י"ז, ר"מ פי"א ממעשה"ק, סה"מ ל"ת קמ"ז, סמ"ג לאוין שכ"ד.

תמח) {האיסורים}כל האוכל כזית בשר מבשר הקדשים, אפילו קדשים קלים קודם זריקת דמים כגון מבשר תודה ושלמים, וה"ה כל שאר קדשים בין קדשי קדשים ובין קדשים קלים בעדים ובהתראה לוקה, וששה דברים שבתודה שהם החלב והבשר והסלת והשמן והיין והלחם שתיתתן מצטרפין לכזית.1 ועי' רש"י מכות י"ז2 דאיכא בזה גם עשה דכתיב ודם זבחיך ישפך והדר והבשר יאכל. {במנחות}ובמל"מ חקר שלא כתב הרמב"ם דגם במנחות אם אוכל קודם הקטרת הקומץ הוי כמו זריקה בדמים, ולא כתב רק מיני דמים, ומיהו הדין אמת דכל שיש לו מתירין אם אכל קודם שקרבו מתיריו לוקין, ובזבחים זריקת דמים מתיר ובמנחות הקטרת הקומץ, ובלחם הפנים הבזיכין, ובמנחות נקרא קרב המתיר משהצית האור ברובו בקומץ, ועיין שו"ת (ח"ג סימן ר"ד) ובגמרא זבחים דף ק"י בעי ר"י נפחא קומץ מהו שיתיר כנגדו בשיריים, משרי שרי או מקליש קליש, והאיבעיא הוא בהקטרת הקומץ בלבד בלא לבונה או לבונה בלא קומץ ומסיק בתיקו, א"כ אינו לוקה.3 ומה שהיין מצטרף לכזית אף דהוה משקה, עיין לעיל (מצוה תמ"ד). ונוהג איסור זה בזמן הבית, ובזמן הזה אם עבר והקדיש בהמה היום לקדשים ואכל ממנה כזית חייב מלקות.4