משרשי המצוה שאם מחמת מורא בעל דין התקיף ואיש מזיק עז פנים עב המוח וכיוצא בו יעוות הדין, או על כל פנים לא יחתכנו אלא יחמיצנו, נמצא מדת הדין לקוי, ומרבה בבעלי זרוע החומסים למי שהוא חלש ממנו, ואין מי שיצילו ממנו, ונמצא חבר לאיש משחית. ואם תאמר איך אכניס עצמי בסכנה והתורה אמרה וחי בהם אל תירא אותו, כי איך מלאך לבך היותך ירא וחרד מאדם כמותך ולא תירא מיוצר כל ית"ש שצווך לא לגור ממנו. ואם תירא ממנו דע כי המשפט לאלקים הוא, ואם תנצל מידו אבל לא תנצל מהדיין הגדול אשר לו המשפט, והרבה שלוחים למקום לשלם לך. ואמר לא תגורו מפני איש, אפילו מי שהוא שר וחשוב כמו אישי כהן גדול ופניו כפני מלאך ובאור פניו יהלך, מכל מקום לא תגור מאותו הפנים שהם פני איש.

סנהדרין ז', ר"מ פכ"ב מסנהדרין, סה"מ ל"ת רע"ז, סמ"ג לאוין ר"ז, סמ"ק סי' רל"ג, יראים סי' רל"ו, חו"מ סי' י"ב.

תטו) {גדרי האיסור}קיום המצוה. שנים שבאו לדין אחד רך ואחד קשה, והדיין אינו רוצה להצטער עם בעל דין קשה עד שלא ישמע את דבריהם, או אפילו כבר שמע אלא שאינו יודע להיכן הדין נוטה, רשאי לומר להם איני נזקק לכם, שמא יתחייב הקשה ונמצא רודף אחר הדיין, אבל מששמע את דבריהם וידע להיכן הדין נוטה אינו רשאי לומר איני נזקק לכם, וע"ז נאמר לא תגורו מפני איש, שלא תאמר איש פלוני רשע הוא שמא יהרוג את בני, שמא ידליק את גדישי, שמא יקצץ נטיעותי, במה דברים אמורים בסתם דיין, אבל דיין הממונה לרבים בכל אופן חייב להזקק להם כל זמן שאין בו סכנת נפשות.1 תלמיד שהיה יושב לפני רבו וראה זכות לעני וחובה לעשיר או להיפך, אם שתק הרי זה עובר משום לא תגורו.2 {במקום סכנה}וכ' הב"ח והתומים חו"מ סי' י"ב דכשנזקק לדון אסור לחזור אפילו מחשש שמא יהרג, ומלשון ספרי שמא תאמר מתירא אני שמא יהרוג את בני, משמע לכאורה דוקא שאמר יהרוג בני אבל אם אמר מתירא אני שמא יהרגוני מסתלק אם מתירא לעצמו, ואין לך דבר העומד בפני פקוח נפש, וזה פשוט מאד לפענ"ד. ועיין יראים סי' רל"ו בסביב ליראיו שלא הבין כן כוונת הספרי3 ותמה אשבו"י, אבל לפענ"ד פשוט כמ"ש. והרמ"א כתב דעכשיו נהגו שאם הב"ד רואים סכנה בדבר יכולים להסתלק אפילו בגמר דין ואפילו דיין קבוע, ודווקא כשיש סכנה, אבל אם אין סכנה רק שיהיה לו תרעומות מהאלם אינו יכול להסתלק, ויודע תעלומות יודע ועד מפני מה מסתלק. ובספק פק"נ לא כתבו הפוסקים דמסתלק, ואולי יש לדייק מלשון הספרי שכתב מתירא אני שמא יהרוג את בני, והוא ספק, ואפילו הכי כתבו הספק רק על בנו, משמע אבל על עצמו אפילו מספק מסתלק. ונוהג בכל מקום ובכל זמן בזכרים כי להם המשפט. ואין לוקין על לאו זה. ואם קבלו עליהם מי שאינו ראוי לדין יכולין לחזור בו ואינו עובר בלאו, דהלאו לא נכתבה אלא בראוים לדון.4