משרשי המצוה מה שכתבנו במצוה הקודמת, כי ברית כרותה לשפתים ובדיבורו אתעבד מעשה הנדר. והנודר מן הדבר מטיל איסור על החפץ בדיבורו, ואם הוא חפץ שלו יכול לאוסרו על כל העולם כלו. גם המקדיש חפץ בפיו בלבד נעשה הקדש גמור (ואפילו במחשבה), ולכן איש כי ידור נדר לה' אסור לשנות מדבורו וככל היוצא מפיו יעשה. וכתב הרמב"ן ז"ל והטעם כי ידור נדר לה' אינו כמו אשר נשבע לה', כי הוא כמו ישבע לו שנשבע אליו לצרכו, אבל בשבועות נאמר ובשמו תשבע ואשביעך בה' השבעה לי באלה-ים, אבל בנדרים לא נאמר ידור בה', אלא לה', וכבר זכרו חכמים טעם לדבר בספרי אמרו מה הפרש בין נדרים לשבועות, בנדרים כנודר בחיי המלך בשבועות כנשבע במלך עצמו, ע"כ ע"ש. ואוי לו למי שנדר בחיי המלך מלכי המלכים ולא מקיימו, כי פוגם ח"ו בכבוד המלך, ולכן לא יחל דברו.

מראה מקומות עיין מצוה הקודמת.

תז) {שני מיני נדרים}דע דשני מיני נדרים הם, א' שאוסר על עצמו דברים מותרים כגון האומר פירות אלו אסורין עלי בכל לשון שיאסר, ואע"פ שאין שם שבועה ולא הזכרת שם או כינוי הרי זה נאסר, וזה הנקרא נדרי איסור.1 מין שני שחייב עצמו בקרבן שאינו חייב בו, כגון האומר הרי עלי להביא עולה או שלמים או מנחה, הרי זה כדבריו, האומר הרי עלי הרי זה נדר וחייב באחריותו אם מתה או נאבדה, אמר הרי זו זה נדבה ופטור מאחריותה.2 {פרטי דינים בחלות נדרים}האוסר על עצמו מין מפירות או מין מאכל ואוכל ממנו כל שהוא לוקה, שאין לנדרים שיעור, והנודר מדבר הוי כמפר' כל שהוא.3 ובכל דבר הנידר יכול להתפיס בו בנדר, כגון האומר הרי פירות עלי כקרבן נאסרו מפני שהקרבן הוא בעצמו דבר הנידר, אבל האומר כחזיר אין כאן נדר ומותרין שא"א שיעשה דבר שאינו חזיר כבשר חזיר, זה הכלל המתפיס באיסור שיכול לעשותו בנדר אסורים ואם לאו מותרין.4 החוזר תוך כדי דבור חזרתו חזרה.5 ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו.6 ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם הדרים באותו מקום.7 {על דעת רבים}הנודר על דעת רבים אין לו התרה, ולדבר מצוה מתירין.8 ולעלות לארץ ישראל הוה מצוה.9 {התרה ע"י שליח}ונחלקו הפוסקים אי הנודר עושה שליח לשאול על נדרו, עיין יו"ד סי' רכ"ח,10 ורבינו שמשון11 התיר לבקש חרטה בכתב, והריב"ש12 כתב דאפילו למאן דס"ל שליח אסור, מודה בכתב דכתב יד עדיף משליח, ועיין נדרים (סי' כ"ג). בעל נעשה שליח לחרטת אשתו אם היו ב"ד יושבין מכונפין, אבל אם צריך לכונפן אינו נעשה שליח.13 {נודר על דבר מצוה}ונדרים חלין על דבר מצוה כדבר הרשות, והאומר קונם תפילין שאיני מניח, מצות שאיני אוכל, הרי זה נדר וצריך להתיר, ושבועה אינה חלה על דבר מצוה, ובזה חמור נדר משבועה, ויש חמור בשבועה מבנדר.14 הנודר שלא לשחוק אסור להטיל גורלות.15 הנשבע לקיים המצוה ע"ל (מצו' תקע"ד) אי עובר על בל יחל. ונוהג בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות.