משרשי המצוה מה שכתבנו במצוה שע"ה. ובאמת כי התורה אמרה נזר אלקיו על ראשו, ואין ראוי שיטמא נזר המלך. ואל תתמה שכהן הדיוט שגם כן קדוש מטמא לאלו ונזיר אסור לטמאות, כי קדושת כהן באה לו מלידה ובעל כרחו בכח שבטו שכולו קודש, והנהגתו עם קרוביו ככל שאר בני הארץ, זולת לעתים שיעבוד בבית ה'. אבל לעתים ישכון בהיכלו ויגל עם קרוביו. ולכן יחם לבו עליהם, וגם הם עליו בהלקחו זה מזה. ולכן הרשה לו התורה להטמא להם בהפרדם ממנו, כי דרכי התורה נועמים הם. אבל הנזיר לה', כי מרצונו הטוב פרש מתאוות העולם, ולא ימצא בבית משתאות וסעודת מרעים, ומניח תענוגי הגוף, וכל מחשבותיו אחרי נפש היקרה, וצרכי גופו ובשרו ניטש, ואם על הנאת גופו לא חש כל שכן שלא יפנה אחר גופים אחרים אם קרובים הם או רחוקים, ולא ימצא תענוג כי אם בעבודתו הקדושה לה'.

מראה מקומות עיין מצוה שע"ה.

שעו) {גדרי האיסור}נזיר בשעת ספירתו אסור לטמאות לשום מת, ואפילו לששה קרובים שכהן הדיוט מטמא להם, חוץ למת מצוה שחייב לטמאות לו כמבואר במצוה ע"ר, ואפילו כהן גדול מטמא לו.1 {שאר דיני נזיר שנטמא}ונזיר שמשון מטמא לכל מתים והוא הלכה למשה מסיני.2 ויש טומאה שהנזיר צריך להזות עליהן שלישי ושביעי ולהביא קרבנות טומאה ומגלח וסותר הימים הקודמים ומתחיל למנות מחדש,3 ויש שאינו מגלח ואינו מביא קרבנות טומאה ואינו סותר את הנזירות הראשונה,4 ומכל מקום ימי הטומאה עד שיטהר אינם עולים לו, וצריך להשלים אותן ימים שחסרו לו על ידי טומאה.5 {מחולל ועומד}נטמא למת פעמים הרבה אינו לוקה אלא אחת, ואם התרו בו לוקה על כל פעם ופעם.6 היה נוגע במת ועדיין המת בידו או על כתיפו, ונגע במת אחר אינו חייב אלא אחת אע"פ שהתרו בו על כל נגיעה ונגיעה כיון דמחולל ועומד הוא, 7 היה עסוק במת מצוה ועדיין הוא בידו ונגע במת אחר פטור מכלום שהרי במת מצוה מותר לו ומצוה להתעסק והרי הוא מחולל ועומד לגבי שני. {על איזו טומאה מגלח}ועל אלו טומאות הנזיר מגלח, על המת ועל כזית ממנו ועל כזית נצל, ועל עצמות שהן רוב מנין העצמות, ועל רוב בניינו של מת, ועל חצי קב עצמות של מת אחד שאין בהן לא רוב מניינו ולא רוב בניינו, ועל שדרה ועל גלגולת של מת אחד, ועל הנפל אפילו לא נתקשרו איבריו בגידיו, על אבר מן המת, ועל אבר מן החי מאדם שיש עליו בשר כראוי, (והוא שיהיה ראוי לעלות ארוכה מחיים) על חצי לוג דם ממת אחד, על מלא חפנים רקב,8 (ועיין נזיר סי' כ"ו) אלו שנים עשר טומאות שהנזיר מגלח עליהם בטומאת אהל וסותר.9 נגע בעצם כשעורה, או נשאו מגלח עליו, אבל אין עצם כשעורה מטמא באהל.10 נטמא בגוש ארץ העמים, בשדה שנחרש בה קבר, במגע או במשא או שהאהיל עליו, נטמא באהל רובע עצמות שאין בהן לא רוב מנין ולא רוב בנין, או ברביעית דם מן המת, או בגולל או בדופק, או באבר מן החי, או באבר מן המת שאין עליהם בשר כראוי, הרי זה אינו סותר.11 ונוהג בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. שעו