משרשי המצוה מה שכתבנו בקודמת, כיון שהחרימו יצאה מרשותו לגמרי ונכנסו לרשות גבוה וא"א לגאלם עוד. ועד"ה כי החרם הוא מין מארה, כמ"ש והיית חרם כמוהו הנאמר בע"ז, והמחרים נכסיו הכניסם ברשות כחות החיצוניות שנקרא חרם, והם אותיות רמ"ח, שהמועל בחרם נכנס ברמ"ח אבריו כענין עכן בן זרח. ומזה תבין הכתוב כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת. כלומר שרמזה התורה שיש כח ביד בית דין שאם יחרימו את האדם יכולים להמיתו לפי הוראת שעה, ואם יחרים אדם את עצמו אם לא התירוהו באים כחות הטומאה ונכנסים לתוכו בשעת מיתה. ולכן אמרו רז"ל סוקלין את ארונו כדי שיקבל ענשו ויתכפר לו. וה"ה אם החרימו אותו אחרים כדין ולא התירוהו נדחה מכל רמ"ח אברים עליונים שמצוות עשה נאצלים מהם עד שישוב וירחמהו. חר"ם אותיות רח"ם ואותיות רמ"ח (ועיין רדב"ז במצ"ד וחינוך).

מראה מקומות עיין מצוה שנ"ח.

שנט) {מהות המצוה}אדם שהחרים שדהו או קרקעות ומטלטלין לכהנים, אסור לגואלם לעולם אלא נותנן לכהנים.1 {עבר וגאל}ואם גאלם אין במעשיו כלום, ונשארו חרם ועבר על לאו דלא יגאל ואין לוקין עליו.2 ונסתפקתי שאם גאל אי מעות הוי מתנה כדין מקדש אחותו דאדם יודע שאין קדושין תופסין בה וגמר ונתן לשם מתנה, הכי נמי אדם יודע שאסור לגאול ואין במעשיו כלום והמעות גמר ונתן לשם מתנה, או דילמא המעות חוזרים, ואין הזמן מסכים לברר הדבר, ועיין לעיל מצוה שנ"ח. {חרמי שמים}וחרמי שמים (היינו לבדק הבית) נפדה בשוויו ויפלו הדמים לבדק הבית ויצאו הנכסים לחולין, ורק בחרמי כהנים אמרינן דלא יגאל.3 {שאר פרטים}כהן שזכה בשדה חרמים ומכרה חוזרת לו או לזרעו ביובל שנאמר לכהן תהיה אחוזתו, מלמד ששדה חרמו לו כשדה אחוזתו לישראל.4 מי שהחרים כל נכסיו, אע"פ שאינו רשאי (עיין מצוה שנ"ז), לוקחין ממנו כל מה שיש לו ואפילו תפילין שבראשו ואין צריך לומר כלי אומנתו ובגדיו, שהכל חרם וכן בהקדש.5 {כללים}וכתב החינוך ואין ספק כי לאו זה נוהג היום, שהמחרים בזמן הזה קרקע או מטלטלין בחו"ל שניתן לכהנים ולא יגאל, ואע"פ שאינו נוהג שדי החרמים בארץ אלא בזמן שהיובל נוהג, ונוהג בזכרים ונקבות. ודע דאע"פ שהקדשות והחרמים והערכין מצות וראוי לאדם לנהוג עצמו בדברים אלו כדי לכוף את יצרו ולא יהיה כילי ויקיים מה שצוו הנביאים כבד את ה' מהונך, אעפ"כ אם לא הקדיש ולא העריך ולא החרים מעולם אין בכך כלום, הרי התורה העידה ואמרה וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא,6 ולכן כל ערום יעשה בדעת ולא יכשל ח"ו בעון חרמות.