משרשי המצוה לבאר עוד קניני הקדש המקדיש דבר מכל אשר לו, ולמדנו שכל המקדיש לה' בחרם דבר משלו בין אדם ובין בהמה ובין שדה אחוזתו שלא יהיה כשאר הקדשות שיפדו, כי אלו הם חרמים לכהנים ואין להם פדיון עוד. והמחרים מן האדם שאינו שלו, כגון הנלחמים על אויביהם ונודרים לה' אם נתן תתן את העם הזה אז ימיתו כל החרם הנמצא בהם, כי לא היה דעת הנודר לתת לכהנים החרם ההוא אלא להחרימו בהחלט ולהפסידו. ולפי שמיני החרם שנים הם חרם לתתו לכהן וחרם מההשחתה וההפסד, וצותה התורה כנגד חרם הראשון אמר אך כל חרם אשר יחרם איש וגו' לא ימכר ולא יגאל, ועל השני אמר כל חרם אשר יחרם וגו' מות יומת. ומזה המין היה חרם יריחו.

ערכין כ"ח, ר"מ פ"ו ז ח, מערכין, סה"מ מ"ע קמ"ה, סמ"ג עשין קל"ב.

שנז) {שני מיני חרמים}אדם שהחרים מנכסיו בסתם ולא פי' למי, הרי זה ינתנו לכהנים שבאותו משמר, ואם אמר בפירוש לבדק הבית הרי אלו לבדק הבית.1 מה בין חרמי כהנים לחרמי שמים (בדק הבית נקראו חרמי שמים), שחרמי שמים הקדש ונפדין בשוויין ויפלו הדמים לנדבה והנכסים יוצאין לחולין, חרמי כהנים אין להם פדיון לעולם אלא ניתנין לכהנים כתרומה.2 {שאר פרטים}ושואלין על החרמים בחרמי שמים, או בחרמי כהנים לפני שבאו לידי הכהנים, ככל הדבר הנקדש בפה.3 המחרים בזמן הזה מטלטלין סתם הרי אלו נותנים לכהנים הנמצאין באותו מקום, אבל אם החרים שדה בארץ ישראל סתם או שהחרימה לכהנים אינם חרם, שאין שדה חרם נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג, החרים לכהנים קרקע בחוץ לארץ ואפילו בזמן הזה הרי הוא כמטלטלין בארץ ישראל ותנתן לכהנים, והרי הם כחולין לכל דבר אצל הכהן ואינה חוזרת לבעלים הראשונים לעולם.4 {שלא יחרים כל נכסיו}ולעולם אל יחרים אדם ולא יקדיש כל נכסיו, והעושה כן עובר על דעת הכתוב שנאמר מכל אשר לו, ולא כל אשר לו, ואם החרים הרי זה חרם, ומכל מקום אין זה חסידות אלא שטות שהרי הוא מאבד כל ממונו ויצטרך לבריות, ואין מרחמין עליו ועל זה וכיוצא בזה אמרו חכמים חסיד שוטה מכלל מבלי עולם, אלא כל המפזר ממונו אל יפזר יותר מחומש ויהיה כמו שצוו הנביאים יכלכל דבריו במשפט, בין בדברי תורה ובין בדברי עולם, אפילו בקרבנות שאדם חייב בהן הרי חסה התורה על ממון ישראל ואמרה שיביא כפי מיסת ידו, ק"ו לדבר שלא נתחייב בו אלא מחמת נדרו ונדבת לבו צריך שלא ינדור אלא כראוי לו, שנאמר איש כמתנת ידו כברכת ה' אלקיך אשר נתן לך.5 ומה אם לגבוה אין אדם רשאי להחרים כל נכסיו על אחת כמה וכמה שיהיה אדם חס על נכסיו ולא יהא מזלזל ומפקיר נכסיו ואפילו לצורך ויהא מצמצם למזונותיו, ק"ו מהקדש (ראב"ד ור"ש ספרי בהר פ"ה). ונוהג בזכרים ונקבות בזמן שהיובל נוהג לענין שדה, ולענין מטלטלין אפילו בזמן הזה בכל מקום.