משרשי המצוה מה שכתבנו במצות שנ"ב שנ"ג. וטעם שהבעלים מוסיפין חומש, כי אדם אחר שלא היה לו הקדש זה מעולם פודה בשויו, שהרי מקדיש המעות תמורת ההקדש ומעלהו בכך. אבל אם פודה אדם ההקדש שלו, לא די לפדותו בשויו, מה העלאה יש להקדש. והא דצריך חומש דוקא דבר זה יש בו חכמה עמוקה, כי לא נקרא תוספת רק החומש, כי אין הב' תוספת על הא' ואין ג' תוספת על הב' ואין ד' תוספת על הג'. ודבר זה מפני כי השטח הוא שנקרא שלם מפני שיש לו ד' קצוות, ולפיכך לא יקרא חלק ד' תוספת, אך חלק חמישי נקרא תוספת שנתוסף על השטח השלם. ולכן כאשר צותה התורה להוסיף מוסיף חומש, שהרי חמישי הוא תוספת (א"ז בגור ארי').

ערכין פ"ט, ר"מ פ"ה מערכין, סה"מ מ"ע קע"ז, סמ"ג עשין ק"ל.

שנד) {גדרי המצוה}קיום המצוה. המקדיש את ביתו, בין שהיה הבית מבתי ערי חומה ובין שהיה מבתי החצרים, נערך בשויו בין טוב ובין רע, והדמים הם לבדק הבית, ואם פדה אותו המקדיש או אשתו או יורשו הרי זה מוסיף חומש על יד פדיונו.1 {דיני פדיון}וההערכה צריכה להיות על פי עשרה אנשים זכרים, ואחד מהם כהן.2 וכופין הבעלים לפתוח ראשון ולומר בכך וכך אני נותן לפדיון, אם נמצ' מי שמוסיף עליו וגואל אותם יגאל ואם לאו אומרין לו הגיעתך ויתן מה שאמר, ואינו פוחת בפחות מד' פרוטות כדי שיהא החומש שמוסיף פרוטה.3 ואינו נפדה אלא במעות או במטלטלין.4 ויכולים היורשין או בעלי הבתים לגאלו לעולם מיד ההקדש,5 ואין היובל מפקיע מיד ההקדש,6 גאלו אדם אחר מיד ההקדש אם היה מבתי החצרים והגיע היובל והוא ביד הגואל חוזר לבעליו ביובל ואם חזר והקדישו הגואל קודם היובל יוצאה ביובל לבעלים הראשונים, כיון דהגואל האחר אין לו רשות זכות בעלים על זה רק עד היובל מה לי קנה מיד הדיוט או מיד הקדש מאחר שבעלים הראשונים יש להם זכות מיד שנגאל מהקדש וחוזר להם ביובל, א"כ גם הגואל אינו יכול להקדישו יותר.7 {אינו ברשותו}ודרשו רז"ל8 מדאמר כי יקדיש ביתו ולא אמר בית לומר מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו, יכול להקדיש יצא המקדיש דבר שאינו ברשותו אף על פי שהוא שלו וכגון גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש, זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו,9 ודוקא במטלטלין, אבל קרקע בחזקת בעליה עומדת ויכולים הבעלים להקדיש,10 וגם במטלטלין שהפקידם אם יכול להוציאם בדיינים הרי זה מקדישן.11 {כללים}ונוהג בארץ ישראל בזכרים ונקבות וגם בזמן הזה לענין פדיון הקדש ולחללו על פרוטה והעובר בטל עשה זו.