משרשי המצוה שירדה תורה לסוף דעתו של אדם, שברא בו יצר טוב ויצר הרע וכשיתגבר עליו יצר הטוב ועולה במעלות הקדושה נודר ומקדיש לה' בתשוקתו לאהבת הבורא לדבקה בו, ולפעמים יתגבר היצר הרע ר"ל ויסיתהו לחזור בו. וכיון שראה שנתקדשה קדושת הגוף ואינו רשאי לחזור, יחשוב על כל פנים להחליפו בפחותה ממנה, ואסרה התורה שלא יחליפנו. ומזה הטעם אסרה תורה שלא יחליף אפילו רע בטוב, שאם יתיר לו להחליף רע בטוב יבוא להחליף גם טוב ברע ויאמר טוב הוא. וקנס הכתוב שאם עבר והמיר והיה הוא ותמורתו קדש (רבינו בחיי יד"ע?). ועד"ה כי שמא זו הבהמה שהקדיש למזבח תם עונו ובא עתה לתקון ומדרגה הראוי לה, שתם גלגולו של הנפש שנתגלגל בה מפני חטאו, ואסור לדחותה מלתקנה ולמצוא מנוח לרגלה.

תמורה פ"א, ר"מ הל' תמורה, סה"מ ל"ת ק"ו מ"ע פ"ז, סמ"ג לאוין שמ"ה, עשין רכ"ב.

שנא) {גדרי האיסור}קיום המצוה, מי שיש לו קרבן שהוא שלו, בין קדשי קדשים ובין קדשים קלים,1 ואמר על בהמת חולין אחת, או הרבה בהמות שיש לו, הרי זו תחת זו, או חליפת זו, או שאמר הרי זו תחת חטאת שיש לו בביתו ויש לו, עובר בלאו זה, ובעדים ובהתראה לוקה על כל בהמה ובהמה שהמיר, אבל אם אומר על בהמת חולין הרי זו תחת חטאת או עולה סתם, ולא הזכיר תחת איזה חטאת או עולה, אינו כלום, שצריך שיהא ההקדש שמחליף בו מפורט וידוע.2 {בעלי מומין והדומה להם}היתה הבהמת הקדש בעלת מום, אם בשעה שהקדישה היתה שלמה או שהקדיש בעל מום עובר שחלה הקדושה נעשית תמורה ועובר, ואם קדם מום קבוע להקדשו אינו עושה תמורה ואינו עובר.3 הכלאים והטריפה ויוצא דופן וטומטום ואנדרוגינוס אם הקדישם אינם עושין תמורה.4 הרובע והנרבע הרי הם כבעלי מום ועושים תמורה, וכל אלו שהם כבע"מ עובר עושין תמורה.5 {שוגג}התכוין לומר תמורת עולה ואמר תמורת שלמים שיש לי, הרי זו תמורה ולוקה, אבל אם סבר שמותר להמיר והמיר הרי זו תמורה ואינו לוקה.6 {קרבנות שאין עושין תמורה}המיר באבר אחד כגון שאמר תחת רגל, ואפילו בלב וכבד שהנשמה תלויה בו אינו תמורה.7 ואין התמורה עושה תמורה.8 ואין תמורה בעופות.9 קדשי נכרים אין עושין תמורה מן התורה, ועיין השגת הראב"ד.10 החטאות שדינם שימותו, כגון ארבע חטאות מתות וכיוצא בזה, אין עושן תמורה, וכל שדינו שתרעה עד שיפול בו מום ותמכור ויביא בדמיה קרבן אחרת עושה תמורה.11 {כללים}ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ואם עבר אדם אפילו בזמן הזה והקדיש בהמה למזבח, אף על פי שאינו רשאי, והמירה חייב מלקות, ואף שהוא לאו שאין בו מעשה מ"מ בדבורו מתעבד מעשה כמו שאמרו12 שאני מימר דבדיבורו עבד מעשה.13