צוה הקב"ה להיות הב"ד הגדול של סנהדרין בארץ ישראל מונין שנה שנה מהחמישים שנה, וכן שמיטה ושמיטה ז' פעמים עד שנת היובל, שנאמר (ויקרא כ"ה ח') וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים. משרשי המצוה כי רצה הקב"ה להעלות על לב כל חכם לב שלא יגזלו ולא יחמדו בלבם קרקע של חבירו בידעם כי הכל שב לאשר חפץ הא-ל שתהיה לו, ואפילו אם יקנהו בדמים לא תשאר אצלו אלא לזמן. ועם מצוה זו של הספירה ירחקו מזה בראותם שהימים מתקרבים שנה שנה. עוד יש טעם בדבר לפרסם להקונים קרקעות או עבדים עברים שידעו כמה שנים ביובל עומדים בו, ולפי רבות בשנים ירבה הדמים ולפי מיעוט השנים ימעטו. ואם הבית דין לא ימנו השנים והשמיטות ברבות השנים ישכחו החשבון, וכמו שעינינו רואות בעונ"ה בזמנינו שרבה המחלוקת בין הפוסקים על שנת השמיטה והיובל ובאופן המנין עד שבימי חכמי התלמוד כבר נחלקו בו אי מונים שנת היובל לשנים, ועל הב"ד מוטל שלא יפסידו בני האדם את ממונם ושלא ישתכח מצוה ממצות התורה. ומה שהחשבון עולה דוקא שבעה, יש בו סוד גדול מסודות התורה, בו נרמזו כל ימי עולם ושניו כמבואר בכתבי האר"י זצ"ל. והרבה מצות ומספרים עולים לשבעה, שבת יום השביעי, שלש רגלים שבעה ימים, ספירה, ובלעם ערך שבעה מזבחות, ועוד. ואתה חכם לב תזכה ותחקור ותראה ותרבה דעת.

ר"ה ט' כ"ו ל' קדושין ל"ח ערכין י"ב ל"ב, ר"מ פ"י משמיטה, סה"מ מ"ע קל"ז ק"מ, סמ"ג עשין ק"נ קנ"א.

של) {גדרי המצוה}קיום המצוה, מצות עשה על הבית דין הגדול שיהיו מונים שנה שנה ושבוע שבוע של שנים עד שנת היובל,1 והספירה צריך להיות בפה,2 ולענין ברכה בספירה כתבו התוס' מנחות דס"ה3 דשמא ב"ד סופרין ומברכין על הספירה כמו שאנו מברכין על ספירת העומר. {החילוק מן ספירת נדה וזבה}ותמהו הראשונים ז"ל4 למה בנדה וזבה שצריכין למנות ולא צריך בפה ולברך כמו ביובל וספירה, ועיין חנוך כאן, וברדב"ז על המצות תירץ דנדה וזבה אם לא ירצו לטהר לעולם הרשות בידם ואין עליהם חיוב, ואם כן אין חיוב ספירה, מה שאין כן אלו שיש חיוב דאורייתא לספור ע"ש ומהאי טעמא י"ל נמי דאין חיוב לענין ספירה בפה ופשוט. ועיין נוב"י ת' יו"ד סי' קכ"ג-ד וח"ס או"ח סי' קע"ח. ובאמת קצ"ע אתירוץ רדב"ז הנ"ל, שהרי גם הם מחויבים לטהר לאכול הפסח וי"ל דאין זה מכח נדה וזבה אלא טעם צדדי. {חשבון שמיטין ויובלות}והתחילו למנות שמיטה הראשונה י"ד שנה אחר שנכנסו ישראל לארץ,5 ושבעה עשר יובלות מנו ישראל משנכנסו לארץ עד שיצאו, ומשחרב בית המקדש שיבב"א בראשונה מוצאי שביעית היתה ושנת שש ושלשים ביובל.6 ומסורת ביד הגאונים איש מפי איש שלא מנו אלא שמיטות ולא יובלות בשבעים שנה שבין חורבן בית ראשון לבנין בית שני, וכן משחרב הבית באחרונה לא מנו אלא שמיטות ולא יובלות.7 וכתב הרמב"ם ז"ל8 דעל זה אנו סומכין שהקבלה והמעשה עמודים גדולים בהוראה ובהן ראוי לתלות. ועיין טור9 שהביא בזה מחלוקת ובס' התרומות שער מ"ה סכ"ג ובאחרונים, וכבר נפסקה ההלכה ע"פ המנהג שנהגו כהיום כפי מנין הרמב"ם ז"ל. ולדעת הסמ"ג שנת היובל אינו עולה ממנין השבוע אלא שנת מ"ט שמיטה, שנת חמשים יובל, שנת חמשים ואחת מתחיל תחלת שש שנים של שבוע הבא וכן לעולם, עיין סמ"ג, אבל בש"ע יו"ד סי' של"א סמ"ו פסק דעולה, ועיין ש"ך שם ס"ק מ"ו ובביאור הגר"א שם.10 ומצוה זו נוהגת בזמן שהיובל נוהג בב"ד הגדול י"ר שיבנה ביהמ"ק במהרה בימינו.