צוה הקב"ה להקריב קרבן מוסף ביום השמיני של חג, וזהו מוסף של שמיני עצרת, שנאמר (ויקרא כ"ג ל"ו) והקרבתם אשה לד' עצרת הוא. משרשי המצוה מה שביארנו בשאר מוספי יו"ט. וגם מה שרמזנו לעיל כי קרבנות החג רומזים על אומות העולם, ולית לן מגרמיהו כלום, ולכן בשמיני עצרת נקריב קרבן שיכפר בעדינו ביחוד ונתפלל לה' לטובתינו ולטובת ביתנו, כמו שאמרו בזהר שאל מה דבעי ואתן לך. ולזה אמרו ז"ל שמיני רגל בפני עצמו הוא, כי אין לנו בתערובת האומות, ובשמחתינו אל יתערב זר. ולכן צריך קרבן בפני עצמו כי יום זה קדוש הוא לנו ולאלקינו. והוקבע יום זה לרגל בפני עצמו שאינו בכלל חג הסוכות, לרמז שהוא סוף המועדים כולם וצריך לשמח בו בשמחה בפני עצמו ולכלול בו כל התפילות של הרגלים, ואין ראוי לשמח קודם שנקריב קרבן מיוחד להקב"ה כדכתיב והקרבתם אשה לד' עצרת הוא פר אחד איל אחד, ר"ל קודם נקריב אשה לה' ואז נשמח בו כלנו כד"א עצרת תהיה לכם, ר"ל שהוא שלנו. ועד"ה משלו ז"ל שמיני עצרת למלך שהיתה לו בת נאה והשיאה וחוזר המלך לדור עמה בסוד בת היתה לו לאברהם ובכל שמה, ועיין ס' הבהיר חתיכת שדה סמוכה לגן גדול, ובמצ"ד מצוה קט"ז.

ר"מ פ"י מתמידין, סה"מ מ"ע נ"א, סמ"ג עשין ר"ז.

שכ"ב( {קרבנות מוסף היום}קרבן מוסף של שמיני עצרת מפורש בפ' פנחס, פר אחד איל אחד ושבעה כבשים כולן עולות, ושעיר חטאת אחד נאכל לכהנים.I והכהנים היו מפייסין מי מקריב כדרכן לעולם כיון דבשמיני עצרת חזרו המשמרות כמ"ש לעיל (מצוה שכ"א), עיין ר"מ פ"י מתמידיןII ופ"ז מכלי המקדש.III {שאר פירושים בפז"ר קש"ב}ודע דהבאתי בסמוך (עיין מצוה שכ"א) ברכה לעצמה היינו שמברך שמיני עצרת החג הזה, אבל במס' סופרים פי"ט פירשו ברכה שהיו מברכין לתפלת חיי המלך על שםIV ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך, עיין תוס' סוכה דף מ"ח.V ור"ת פי' רגל בפני עצמו שטעון לינה בפני עצמו, ומיירי אפילו מי שלא הביא קרבן, דמי שהביא קרבן ממילא חייב בלינה מפני הקרבן, שהכי דינא דכל מי שמביא קרבן לבהמ"ק טעון לינה.VI (ושליח שהביא קרבן אי טעון לינה כתבתי במקום אחר דטעון). ור"ח פירש רגל בפני עצמו לענין אבלות, כדאיתא במו"ק (דף כ"ד) דביום אחד לפני סוכות וסוכות ושמ"ע הרי אלו עשרים ואחד יום. ודע דגם כאן סדר הקרבתן הפר קודם לאיל ואיל לכבשים והשעיר לאחרונה, עיין לעיל מצוה (ש"כ).VII {כללים}ונוהג בזמן הבית והיא מצוה מוטלת על הצבור, ויותר על הב"ד שיראו שיקריבו זכרי כהונה, וכן בכל הקרבנות צבור הם מן המצות המוטלות על הצבור ועל הב"ד לראות שיקיימו הכהנים, ואם עכבו הכהנים ולא הקריבו אולי המשמר שלא הקריב עובר ביותר על העשה, שעליהם מוטל להקריב.