הזהיר הקב"ה שלא להקטיר אימורי בעלי מומים, שנאמר (כ"ב כ"ב) ואשה לא תתנו מהם על המזבח לה'. משרשי המצוה מה שנתבאר בקודמת, ולא בא אלא להוסיף לאו גם על הקטרת האימורים, הם באים לכפר על אברי האדם הפנימים כמו האימורין שהם מבפנים, שהוא לרמז שמאד צריך להזהר על האיברים הפנימים ולא להכניס לבני מעיו שום דבר איסור ומאכלות אסורות ולהעלותם על השולחן לפני ה', כי הם מטמטמין הלב והמח. וכתב רבינו מנחם הבבלי (מצוה קע"ה) ודע שששה מומין הם באדם ובבהמה שהיא תמורת, עורת, שבור, חרום, גרב, יבלת, ילפת. וכל י' שנים מחייו אחר י"ב שנה מתהווה באדם מום לפי תענוגיו, ואם אחר עבור כל אלו הגבולין ישוב ויתודה עליהם בדמע מידי זוכרו פועליו, וילבש שק ואפר יצע, ולא ישוב עוד לכסלה, כל מעשיו הרעים הגונים להקטרה שזדונות נעשו לו כזכיות וכולם מור ואהלות להקטירם על גבי המזבח. אדם אשר פנה שם יקריב עולותיו ושלמיו יעלו לרצון, ואם הם בעלי מומין לא תקריבו משום לא תקבלו, ואשה לא תתנו מהם על המזבח.

מראה מקומות עיין מצוה רפ"ח.

רצ) {מום קבוע ומום עובר}המקטיר אימורי בעלי מומין על המזבח, בין בעלי מום קבוע ובין בעלי מום עובר לוקה, ובע"מ קבוע יליף לה מקרא ואשה לא תתנו, ובע"מ עובר יליף לה שנאמר לא תזבח לה' אלקיך שור ושה אשר יהיה בו מום, ומפי השמועה למדו שזה אזהרה לבע"מ עובר, כגון שיהיה בבהמה גרב לח או חזזית וכיוצא בזה, זה הוא שיטת הרמב"ם ז"ל.1 אבל הרמב"ן2 בהשגותיו כתב שמום קבוע ועובר לאו אחד הוא, והכתוב מרבה כל מום בין קבוע ובין עובר מלאו ראשון מקרא ואשה וגו'. ובשניהם עובר בחמשה שמות ונאמרו הכתובים להשלים האיסור (ועיין כ"מ פ"א מא"מ ה"ה). והמקטיר חלבים לאו דוקא אלא הוא הדין איברי עולה בעל מום.3 {השיעור}ואפילו על מקצתו שנתן על המזבח עובר, ושיעורו בכזית,4 והכי אמרו בגמ' תמורה ובת"כ ואשה לא תתנו מהם אלו אשים אין לי אלא כולם, מקצתן מנין ת"ל מהם. ועובר אפילו הקטיר לשם עצים חוץ משאור ודבש.5 ובמנ"ח מסופק אי בעי כזית בבת אחת או מצטרף חצי חצי כזית בזה אחר זה כמו מעילה שמצטרף אפילו לזמן מרובה (עיין זבחים ל"א ע"ב). {כללים}ונוהג בזמן הבית ואינו חייב אלא הראוי להקטיר. ישראל שהקטיר אינו חייב משום בעל מום, ונוהג בזמן הבית בזכרי כהונה הראוין להקריב והעובר לוקה ועובר גם בעשה דתמים תהיה.