הזהיר הקב"ה שלא נזרוק דם בעלי מומין לגבי מזבח, שנאמר (ויקרא כ"ב כ"ב) עורת או שבור או חרוץ או יבלת או גרב או ילפת לא תקריבו אלה לה'. משרשי המצוה מה שנתבאר למעלה. וכדי שלא יטעו לומר שדם בעל מום יבא ויכפר על נפש בעל מום, נפש תחת נפש, דאם שניהם בעלי מומין כפרה מנין, ושלא נאמר כיון שכבר נשחט על כל פנים ונפסד הבהמה, ואם לא נזרוק הדם יפסיד לגמרי, ולכן אף שלכתחלה אין לשחטו אבל כיון שכבר נשחט נתקן על כל פנים ונכשיר הקרבן מאי דאפשר, הזהירה התורה שלא לזרוק את דמו ולא תקריבו אלה לה', ואתה מוסיף פשע על חטאת, ודאי אינו ראוי זה לכפר על אחרים. ובמצ"ד כתב ומלת אלה תבין מאלה אלהיך ישראל, והבן ע"כ.

תמורה ו' בכורות ל"ג, ר"מ פ"א מא"מ, סה"מ ל"ת צ"ב צ"ג צ"ד, סמ"ג לאוין שי"א שי"ב שי"ג, יראים מצוה ש"פ שפ"א שפ"ב.

רפח) {גדר האיסור}הזורק דם קרבן בעל מום על המזבח, אחד בעל מום קבוע ואחד בעל מום עובר, לוקה ועובר גם בעשה דתמים יהיו.1 {בפרה אדומה ובנפל מום אחר שחיטה}ובמנ"ח נסתפק הזורק דם פרה אדומה בע"מ כיון שלא היה על המזבח, וכן הצורם אוזן בקדשים לאחר שחיטה קודם קבלת הדם שפסול משום בע"מ (עיין ש"ס ור"מ פ"א מפסהמ"ק2) אם זרק הדם אחר כן אי עובר, עוד הקשה שם לשון הר"מ ז"ל שכתב בהמה שחסר מאיבריה כל שהיא אחר שחיטה קודם קבלת הדם נפסלה אפילו צרים באזנה קודם קבלה ה"ז לא יקבל, והקשה שהרי הצורם אוזן הוא מום גמור וא"כ מאי רבותא בצורם אוזן, ע"ש. ולפענ"ד דהרמב"ם משמיענו רבותא, שלא תימא דוקא חסר מאיבריה הוא דנפסלה משום חסרון בין שחיטה לקבלה משום דמצינו דחסרון פסול גדול הוא דאפילו בעוף שאין המום פוסל חסרון אבר פוסל, ולכן הוסיף אפילו צרם באזנה דליכא חסרון מ"מ לא הוי שלם כולו, ואנן מולקח דם הפר גמרינן דבעינן שיהא שלם. ולשון הרמב"ם מוכיח כן שהתחיל בהמה שחסר מאבריה, ודו"ק כי קצרתי. {כללים}זר שזרק דם בע"מ אינו חייב אלא משום זרות, וכן בכל מקום שהפסול בא באופן שגם בלא שהיה בעל מום היה זריקה פסולה אינו חייב משום בעל מום.3 והמקריב בעל מום עובר משום ה' שמות, משום בל תקדישו, ובל תשחטנו, ובל תזרקו, ובל תקטירו כולו, ובל תקטירו מקצתו, משום ר"י ב"ר יהודה אמרו על קבלת הדם, כי לא לרצון יהיה לכם מכאן שאין מרצין.4 ונוהג בזמן הבית בזכרי כהונה הראויים להקריב.