הזהיר הקב"ה שלא יעבוד כהן בעודו טמא בבית המקדש, שנאמר (ויקרא כ"ב ב') וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו את שם קדשי. משרשי המצוה כי אין השכינה שורה אלא במקום טהרה ולא במקום טומאה, ואם תמצא טומאה במקדש יש לכחות הטומאה בית אחיזה שם ויגבר כחם לגרש הטהרה, וכל שכן שאם יהיה הכהן העובד הטמא שעל ידי זה גורם לשכינה שתסתלק מישראל ח"ו. ולפיכך עונשו במיתה כאמור ומתו בו כי יחללוהו מדה כנגד מדה, הם המיתו ההקדש שעשו מן הקדש חול לפיכך ימותו הם. ואף על פי כן בצבור נדחית הטומאה ומותר להקריב, כי אני ה' השוכן אתם בתוך טמאותם. וקי"ל טומאה דחויה לרמז שהטומאה נדחית מפני הקדושה בצבור, שקדושתם גדולה מאד.

סנהדרין פ"א זבחים י"ז, ר"מ פ"ד מביאת מקדש, סה"מ ל"ת ע"ה, סמ"ג לאוין ש"ה.

רעח) {דרי החיוב}כהן טמא שעבד במקדש חילל עבודתו וחייב מיתה בידי שמים על עבודתו, ואף על פי שלא שהה שם כגון שנטמא בעזרה ויצא מיד בדרך קצרה כדינו, ובדרך הלוכו הפך בצנורא חייב על העבודה.1 וכל לאו שחייבין עליו מיתה בידי שמים אם התרו בו לוקין עליו.2 ואף על פי שאם עבד בטומאה אינו חייב בבית דין אלא מלקות, אחיו הכהנים לא היו מביאין אותו לבית דין אלא מוציאין אותו לחוץ מעזרת נשים וחיל (תוס' ומל"מ) ופוצעין את מוחו ומת, ואין ממחין עליהן בכך.3 וכן טבול יום קודם הערב שמשו שעבד, כגון שעשה בית יד ארוכא לצינורא והפך באיברים מבחוץ חייב מיתה בידי שמים.4 {אי פסולה עבודתו כשנודע אח"כ}עבד בשוגג ואחר כך נודע לו שהיה טמא עבודתו פסולה, ואם טמא בטומאת התהום הציץ מרצה אפילו נודע לו שהיה טמא קודם שיזרוק הדם וזרק הורצה שהציץ מרצה על טומאת התהום אף על פי שהוא מזיד.5 (ועיין שו"ת בית שערים למו"ז או"ח סי' שי"ז דברים נפלאים בסוגיא דציץ מרצה). {טומאה נדחה בציבור}כל קרבן הקבוע לו זמן בין דצבור ובין קרבן יחיד, כגון פסח וחביתי כהן גדול, דוחה את השבת ודוחה את הטומאה, ולא כל טמאות דוחה אלא טמאת מת בלבד.6 כיצד דוחה, הגיע זמנו ליקרב והיו רוב הקהל שמקריבים טמאים, או אפילו הקהל טהורים והיו הכהנים טמאים למת, ואפילו אלו ואלו טהורים והיו הכלי שרת טמאין למת הרי זה יעשו בטומאה.7 ומחזירין אחר כהנים טהורים, אפילו מבית אב אחר, מפני שהטומאה דחויה הוא ולא הותרה בצבור.8 ונוהג דין זה בזמן הבית בזכרי כהונה הכשרים לעבודה.