הזהיר הקב"ה שלא יכנס כהן גדול באוהל המת, ואפילו לקרובים שכהן הדיוט מטמא להם, שנאמר (ויקרא כ"א י"א) ועל כל נפשות מת לא יבא. משרשי המצוה לפי שהכהן הגדול הוא המקשר בין ישראל לאביהם שבשמים, והוא המוציא ומביא צרכי ישראל ובקשותיהם, ותמיד מחשבותיו ומעשיו קשורים בו ית"ש. ועם היותו בעל גוף, נפשו תשכון תמיד בתוך משרתי א-ל העליונים בתפלתו על עמו שלא יארע ח"ו להם שום תקלה, עד שהאשימה אותו התורה כי יהרוג איש בשוגג יחכה עד מות הכהן הגדול ויצא מעיר מקלטו, שהוא גרם שלא התפלל כראוי. ולכן מן הראוי שלא יתבטל אף רגע בטומאה כלל, ולא יפסיק בכל אופן שהוא. ובכהנים הדיוטים חס רחמנא עליהו שישפכו נפשם בבית המת כי יחם לבבם על קרוביהם, מה שאין כן הכהן הגדול מרוב דבקות נפשו למעלה יתפשט לגמרי מטבע בני איש וישכיח מלבו כל עסק עולם הזה הנפסד, ועל חברת הקרוב אל תבהל כי כבר הוא נפרד ממנה בעודנו בחיים.

נזיר מ"ב מ"ז מכות כ"א, ר"מ פ"ז מאבל, סה"מ ל"ת קס"ז קס"ה, סמ"ג לאוין רל"ו רל"ז, יראים שמ"ז.

ער) {מעשה האיסור}כהן גדול הנכנס באוהל המת אפילו לקרובים שכהן הדיוט מצוה לטמא להם עובר בלאו, נכנס לאהל וישב שם עד שמת המת עליו או שנכנס בשידה תיבה ומגדול ובא חבירו ופרע אליו גג השידה חייב שתים שהטומאה וביאה באים כאחד.1 והאחרונים ז"ל נדחקו בפירוש הא שמעתתא, דהא ישיבה הוה לאו שאין בו מעשה, וכן כשפרע האחר, וכיון שנכנס קודם שמת או בשידה תיבה ומגדל דלא הוה טמא, ומה שאחר פרע אינו מעשה שלו, ועיין כ"מ שדייק שהוא סמוך למיתה והתרו בו על זה, וכן בפרע, והמהר"ם שי"ק הקשה עליו מפ"י דכלאים הל' ל' שכתב שם כיון שבא ע"י מעשה בתחלה ויש בידו לסלק מקרי עדיין מעשה, וצריך לחלק היכא דתחלת מעשה באיסור גם השהיה אקרי מעשה, משא"כ כאן, וכן מוכח מרמב"ם פ"ה ממלכים הל' ח', וכן רצה לומר המל"מ סוף פ"ג מפהמ"ק הל' כ"א אלא דהקשה מהא דפרע, ועיין שאג"א סי' ל"ב ובהגהות מהרמ"ש בספר מצות השם מצוה רע"א. {מתך מצוה}ודעת החינוך2 דכהן הדיוט גם כן חייב בלאו דלא יבא. כהן גדול שפגע במת מצוה בדרך, אפילו הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו חייב לטמא לו ולקברו, ואיזה הוא מת מצוה כל שקורא ואין עונה אבל אם קורא ואחרים שומעין קורא לאחרים ויתעסקו בו.3 היה עמו נזיר יטמא הנזיר ולא יטמא אפילו כהן הדיוט, כהן גדול וכהן הדיוט יטמא הדיוט ואל יטמא הגדול.4 עכו"ם אי מטמא באהל מחלוקת הראשונים, ונכון להחמיר,5 מסקנת האחרונים. והנה לדעת הפוסקים דכהן מטמא לאשתו קטנה משום דכמת מצוה עשאוה,6 אם כן כהן גדול אפשר דמטמא לאשתו קטנה, וכן נזיר, ועיין מנ"ח דתלוי בשיטת הפוסקים. ונוהג ד"ז בזמן הבית שיש שם כ"ג. ואין חלוק בין משיח בשמן המשחה למרובה בגדים, וד"ז נוהג גם למשיח מלחמה.7