רסג) טומאת הכהנים (ל"ת קנ"ט) הזהיר הקב"ה שלא יטמא כהן הדיוט למתים זולתי אל המפורשים במקרא, שנאמר (ויקרא כ"א א') אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו. משרשי המצוה כי האדם נברא בצלם אלקים, וכל אבריו ותבניתו וצורתו הם דוגמא העליונה, ויפח באפיו נשמת רוח חיים. ובהפרד מעליו צורת השכל ונשאר הגוף לבדו, מתדבקין אליו רוחות הטומאה. משל לכלי מלאה דבש, ופנה בעל הבית את הדבש והוציא הכלי מחוץ לחדר, מתקבצים לה כל הזבובים והרמשים. כן אדם מישראל מלא קדושה מתוקה וערבה, ובצאת הנפש יתקבצו הקליפות לאין סוף, שהם כחות הטומאה התאבים תמיד להדבק בקדושה. ולכן ראוי לכהנים משרתי ה' להתרחק ממנו שלא ידבקו בהם לרוב קדושתם.

יבמות ס' מכות כ"א נזיר מ"ב, ר"מ פ"ג מאבל, סה"מ ל"ת קס"ו, סמ"ג לאוין רל"ד רל"ה, סמ"ק סי' פ"ט, יראים שי"א, יו"ד סי' שס"ט עד שע"ד.

רסג) {גדר החיוב}כל כהן כשר, בין תם ובין בעל מום, הנוגע או מאהיל או נושא או נוגע בקבר המת והתרו בו לוקה.1 ולדעת הסמ"ג2 עובר נמי משום ועל כל נפשות מת לא יבא. {דברים המטמאים משום מת}ואלו מטמאין באהל, כזית מן המת, כזית נצל, ומלא תרווד רקב (פי' בשר שנמוח ונקרש) ואם לא נקרש לא מטמא דבידוע שלא בא מן הבשר (נזיר כ' ר"פ), והשדרה והגלגולת, ורוב מנינו, ורוב בנינו של מת, (רוב מנין קכ"ה אברים זולתי השיניים, רוב בנין שתי שוקיו וירך אחד), ורובע עצמות, ורביעית דם, ואבר מן החי, ואבר מן המת שיש עליו בשר כראוי, והנפלים. דם תבוסה (פי' צלוב שדמו שותת לארץ ונמצא תחתיו רביעית דם) מטמא מדרבנן. כל אלו מטמאין גם במגע, חוץ מתרווד רקב שאינו מטמא במגע, וזה אינו מצוי בינינו שאין יכול להיות אלא בנקבר ערום בארון של שייש.3 ואלו מטמאין במגע ובמשא, ולא באהל. עצם כשעורה, ארץ העמים, בית הפרס, אבר מן החי ואבר מן המת שאין עליו בשר כראוי, והשדרה והגלגולת שחסרו.4 הגולל והדופק מטמא במגע, ואינו מטמא במשא.5 וכל טומאה שאין הנזיר מגלח עליה אין כהן מוזהר עליה.6 {פרטי דינים}כהן חלל מותר לטמא.7 כל שבמת טמא, חוץ מן השניים והצפרניים והשיער שלא בשעת חיבורן, ובשעת חיבורן הכל טמא.8 כהן מטמא למת מצוה,9 ואסור לעמוד אצל גוסס, ורבינו בה"ג מתיר.10 אסור לטמא לכהן קטן בידים.11 ואסור לכהן ליכנס לבית הקברות, ולא בשידה תיבה ומגדול, וכן ליכנס במכונה, עיין בספרי שו"ת (ח"ג סימן קכ"ג קכ"ד.) ועיין עוד מדיני טומאה ברמב"ם וש"ע כי רבים הם. ונחלקו הפוסקים אי קברי צדיקים מטמאין במיתתן (עיין רמב"ן ריש פ' חקת, וחינוך מצוה רס"ג, ובספרי שו"ת ח"ג סי' קכ"ז, ובשו"ת בית שערים לזקני ביו"ד סי' תמ"ח ומה שהערותי עליו שם. ונוהג בכל מקום ובכל זמן בזכרי כונה הכשרים, תמימין, ובעלי מומין, (ועיין עוד בספרי שו"ת ח"ג הנ"ל סי' כ"א) מה שהקשתי לחכם אחד שטעה ורצה להתיר כהן בע"מ לטמא למתים וזיל קרי בי רב הוא.