הזהיר הקב"ה שלא לזרוע בארץ ישראל שני מיני זרעים בשדה ביחד, שנאמר (ויקרא י"ט י"ט) שדך לא תזרע כלאים. משרשי המצוה מה שנתבאר במצוה הקודמת, וידוע דאף כלאי זרעים ישתנו בטבעם גם בצורתם בהיותם יונקים זה מזה, ויהיה כל גרעון ממנו כאלו הורכב משני מינים ונשתנה טעמו. וכתיב עץ פרי, ודרשו ז"ל שיהא טעם עצו ופריו שוה, אם כן גם אטעם קפדה התורה שלא ישתנה מבריאותו, וכל שכן שישתנו גם בצורה, ועל ידי זה יחסר שלימותן ולא יצוה עליהן ברכת השם. גם כי יטריח למלאך הממונה על הצמחים לגדל זרע אשר לא נברא בששת ימי בראשית. ולא נברא המלאך לתשמיש זה, ונמצא משתמש בשרביטו של מלך. והנה המערב כלאים מכחיש ומערבב במעשה בראשית, ועיין ב"ר א"ר סימון אין לך עשב, וברמב"ן עה"ת.

כלאים פ"ח קדושין ל"ח, ר"מ פ"א מכלאים, סה"מ ל"ת רט"ו, סמ"ג לאוין רע"ח, יו"ד רצ"ה רצ"ו רצ"ז, יראים קנ"ג.

רמה) {גדרי האיסור}הזורע בארץ ישראל שני מיני תבואה או שני מיני ירקות הראויין למאכל, כגון חטה ושעורה ופולין ועדשים ביחד חייב מלקות, ולדעת התוס' (שבת פ"ח ע"א ד"ה לא תשיג) עובר נמי משום לא תסיג גבול רעך, ואחד הזורע, או המנכש (פי' תולש עשבים רעים בתוך הטובים) או המחפה אותם בעפר בין בידו ובין ברגלו לוקה, ואחד הזורע בארץ או בעציץ נקוב, הזורע בעציץ שאינו נקוב מכין אותו מכת מרדות.1 {פרטי דינים}ואסור לזרוע כלאים לעכו"ם, לקח שדה מעכו"ם עם כלאים אסור לקיימן, ואם קיימן אינו לוקה דאין בו מעשה, ובחוץ לארץ מותר לזרוע כלאים.2 זרע שנתערב בו זרע אחר ממעט ממין אחד עד שיהא פחות מאחד מכ"ד בו וזורע,3 ובלבד שלא יהא ניחא ליה שיצמח אותו המין המועט, ואם ניחא ליה בשניהם אפילו חטה אחת אסורה.4 {כלאי האילן}כלאי אלנות כגון שהרכיב יחור של תפוח עם אתרוג וכיוצא בהן, הם בכלל הלאו.5 ומותר לזרוע זרע אילן עם זרעים חוץ מן הכרם,6 כמו שאפרש במצוה תק"נ בס"ד. {כללים}וזרעים אלו, אע"פ שיש מלקות בכל אלו, מותרין באכילה שלא נאסר אלא זריעתן בלבד.7 שיעור הרחקה בין שתי מיני זרעים הוא טפח ומחצה.8 ונוהג בזכרים ונקבות בארץ ישראל. וכלאי האילנות נוהג גם בחוץ לארץ.9 ואסור לומר לעכו"ם שירכיב לו אילן.10 {התראת ספק מחשש שמא הפקיר שדהו}ובציונים לתורה כלל ג' ובס' חמדת ישראל הקשו, לפי המבואר דאיסור זריעת כלאים ליכא אלא בשדה שלו, א"כ איך משכחת לה מלקות, הא הוי התראת ספק שמא הפקיר שדהו ולא הוה שלו, ובחידושי ישבתי דכיון דצריך לומר אעפ"כ בשעת התראה, ועובר בתוך כדי דבור, א"כ מוקמינן ליה אחזקתו דלא הפקיר, ועכ"פ העדים היו שם ולא שמעו שהפקיר, ועיין פנ"י גיטין י"ז, ומהרש"א גיטין ל"ג, ושו"ת בית שערים לזקני יו"ד סי' ק"ח. ועיין עוד תוס' יבמות פ"ג ע"ב ד"ה אין אדם, ובתוס' ב"ב דף ג' ע"ב ד"ה נתייאש, ושו"ת שאג"א סי' ע"ז, ובספרי שו"ת ח"ג ססי' קפ"ה הארכתי בס"ד.