הזהיר הקב"ה שלא לקחת נקמה מישראל חבירו שהרע לו או שציערו, אלא ימחול לו, שנאמר (ויקרא י"ט י"ח) לא תקום. משרשי המצוה כי כל האדם צריך שישים אל לבו אשר כל שיקרוהו מטוב ועד רע לא יהיה דבר בלתי רצון ב"ה וב"ש. על כן כשיצעריהו או יכאיבהו אדם, ידע בנפשו כי עונותיו גרמו לו והשי"ת גזר בכך, ולא ישוב מחשבתו לנקום מהאדם כי הוא אינו סיבה לרעתו, רק העון הוא המסבב. וכמו שאמר דוד המלך ע"ה, הניחו לו ויקלל כי ה' אמר לו לקלל, הרי שתלה הענין בחטאו ולא בשמעי בן גירא, אלא שמגלגלין זכות על ידי זכאי וחוב על ידי חייב. ויש בזה תועלת רב להשבית ריב, ולעשות שלום בין בני אדם שהוא רצון הבורא.

יומא כ"ג, ר"מ פ"ז מדעות, סה"מ ל"ת ד"ש ש"ה, סמ"ג לאוין י"א י"ב, סמ"ק ק"ל קל"א, יראים מ'.

רמא) {גדר האיסור}נקימה הוא שהוא גומל למריע לו כמו שעשה, כגון אמר ליה ראובן לשמעון השאילנו מגלך ולא השאילו למחר אמר ליה שמעון לראובן השאילני קרדומך אמר ליה איני משאילך כדרך שלא השאלת לי מגלך,1 ועל זה נאמר לא תקום וכגון זה הקשו כל הדברים. ובמנ"ח הביא מחלוקת אי דוקא בממון עובר בלאו זה, אבל על צערא דגופיה אינו עובר וכמ"ש בגמ' יומא וכן כתב הסמ"ג ונראה דעת היראים, ומהחינוך משמע דעובר בכל אופן. ולדעת קצת מפרשים עובר בזה בב' לאוין, כי אם הוא נוקם הרי כבר הוא נטר הדבר בלבו, והרי זה עובר על לא תקום ולא תטור, עיין יד הקטנה הל' דעות, וברית משה ל"ת י"א. {חומרו}והעובר ונוקם מישראל עבר על לאו זה, ואין לוקין עליו לפי שאין בו מעשה. ואף על פי שאין לוקין עליו רעה רבה הוא מאד, ואין זה מדת זרע ישראל הרחמנים, והגבעונים שלא רצו למחול, אמרו עליהם אשר לא מבניע ישראל המה.2 {המעביר על מדותיו}וצריך להעביר על מדותיו, וכל המעביר על מדותיו מעבירין פשעיו.3 וצא וראה ביוסף הצדיק כשבאו אחיו לפניו בטענת כי רעה גמלוך, וחששו לו שמא ישטום אותם יוסף וינקום בהם, ויבך יוסף בדברם אליו, והראה להם שאין בלבו ח"ו שום טינא, וינחם אותם וידבר אל לבם ויכלכל אותם עד יום מותו. ונוהג בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות.