הזהיר הקב"ה שלא לבייש פני נפש מישראל ברבים, שנאמר (ויקרא י"ט י"ז) ולא תשא עליו חטא. משרשי המצוה כי המבייש את חבירו כאלו שופך דמים, וכמשז"ל חזי דאזיל סומקא ואתי חיורא. ולכן נקרא מלבין, שפניו מלבינים בהסתלקות הדמים ממנו מחמת הבושה. ואמרו ז"ל שנפשו רוצה לצאת ממנו בהתבייש ואין לא להשיב, לכן מתלבן ונעשה כמת. ודרכיה דרכי נועם, ולכן צותה התורה להוכיחו באופן שלא יתבייש החוטא. ואם על מי שחטא הזהירה התורה כך, כל שכן על המלבין פני חבירו שלא חטא. גם רמז הכתוב שמי שלא יועיל התוכחה בודאי, לא יוכיחו שמא יוסיף על חטאתו פשע. ולזה אמרה ולא תשא עליו חטא, שלא תגדיל עליו החטא. ועד"ה לא תשנא את אחיך בלבבך, דכן בהקב"ה כתיב את אשר יאהב ה' יוכיח (רעיא מהימנא קדושים).

שבת נ"ד ערכין ט"ז ב"מ נ"ח, ר"מ פ"ג מחובל ופ"ז מדעות, סה"מ ל"ת ש"ה, סמ"ג לאוין ו', סמ"ק קכ"ו, חו"מ סי' ת"כ, יראים סי' ל"ז.

רמ) {גדר האיסור וחומרו}המלבין פני נפש מישראל בין איש, ובין אשה, ואפילו קטן, ואפילו היה כוונתו להוכיחו על מעשיו הרעים, אלא שעשאו דרך ביוש, עובר בלאו זה, ואם היה ברבים אין לו חלק לעוה"ב.1 ואמרו ז"ל2 נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים, וק"ו להמלבין שלא במקום תוכחה. ודוד מלך ישראל השיב לשונאיו כששאלוהו הבא על אשת איש מיתתו במה, והשיב הבא על א"א מיתתו בחנק ויש לו חלק לעוה"ב, אבל המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעוה"ב.3 ולדעת רש"י4 המביישו בינו לבין עצמו אינו עובר על לאו זה אלא ברבים, ועיין ברית משה על הסמ"ג לאוין סי' ו'. {מכנה שם}ולא יכנה שם לחבירו שהוא בוש ממנו, ולא יספר לפניו דבר שהוא בוש ממנו, ואפילו שם שאינו בוש ממנו אלא שהמספר מכוון לביישו אסור, בד"א בדברים שבין אדם לחבירו, אבל בדברי שמים אם לא חזר בו כשהוכיחו בסתר, מלבינים אותו ברבים, ומפרסמין חטאו, ומבזין, ומקללין אותו, עד שיחזור למוטב, כמו שעשו כל הנביאים לישראל5 (סמ"ג). {כללים}ולפי שהבושת צער גדול הוא לבריות אין גדול ממנו, ע"כ מנענו הא-ל שלא לצער בריותיו במקום שאפשר להוכיחו ביחוד ובלא בושה. ונוהג בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על לאו זה אין לוקין עליו לפי שאין בו מעשה ומ"מ אין לו חלק לעוה"ב עד שיפייס את חבירו בינה זאת.