הזהיר הקב"ה שלא לכחש ממון אחרים שבידו באיזה אופן שהוא, שנאמר (ויקרא י"ט י"א) לא תכחשו. משרשי המצוה לפי שהמכחיש והנשבע על שקר לא מבני א-ל חי הוא, כי שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב, וכל שכן שעל ידי זה יגנוב ממון שאינו שלו. ואם כחש סופו לישבע על שקר, והוא כופר שאומר שיוצר כל יתברך אינו יודע בו. ודבר מנוסה הוא שהאומר אמת אף על פי שחייבוהו לפעמים, לעולם מרויח, ומי שאומר שקר לעולם הוא מפסיד, כי שקר אין לו רגלים, והעולם מתקיים על האמת. ומי שידוע וניכר לאיש אמת, העולם בוטחין בו ומצליח. היפוך השקרן שכל דבריו שוא ושקר, והוא נמאס ונאלח בעיני הבריות.

ספרא ויקרא, ר"מ פ"א משבועות, סה"מ ל"ת רמ"ח, סמ"ג לאוין ר"מ, חו"מ סי' רצ"ד, יראים רס"א.

רכה) {גדר האיסור}הכופר בממון שיש לאחרים בידו משוה פרוטה ומעלה עובר בלאו זה. כיחש בפחות משו"פ אינו בלאו זה אף שאסור ככל חצי שיעור. וכולל לאו זה כל מיני כפירת ממון, כגון מלוה, ופקדון, או שגזלו, או עשקו, או מצא אבידה ולא החזירה, ונתודע לו ותבעה ולא החזירה וכפר, או שהיה שכירו ותבעו וכפר, ומיד שכפר אף על פי שלא נשבע אם יש עדים בדבר נפסל הכופר לעדות.1 {שוגג}שגג ושכח שיש אצלו ממון חבירו וכפר ונשבע, ואחר כך ידע הרי זה אונס ופטור מכלום, וכן אם לא ידע שאסור לישבע על כפירת ממון הרי זה פטור.2 והאיך הוא שגגת שבועות, שידע איסור השבועה ונעלם ממנו אם חייבין עליה קרבן אם לאו.3 {שאר פרטים}וכתב הסמ"ג דגם נביא שקר אזהרתיה מלאו זה דלא תכחשו, וגם מלאו דלא תשקרו, אף דכתיב בעמיתו, מ"מ כ"ש הוא והוא גילוי מלתא בעלמא. ונוהג בזכרים ונקבות בכל מקום ובכל זמן ואין לוקין עליו לפי שאין בו מעשה. ולדעת קצת פוסקים יש עוד איסור עשה מדבר שקר תרחק.4 ונוהג בכל מקום ובכל זמן והעובר עליה וכחש בעמיתו בדבר שבממון עבר על לאו זה, ואין לוקין עליו לפי שאין בו מעשה.