צוה הקב"ה לעזוב פרט הכרם לעניים, שנאמר (ויקרא י"ט י') לעני ולגר תעזוב אותם. משרשי המצוה כבר נתבאר למעלה. עוד נראה כי סמכה התורה דינים אלו ללא תגנובו, כי צותה התורה לתת לעני דרך כבוד להניח לו בקצה שדך וכרמך, זה יהיה סיבה שהעני לא יגנוב למלא נפשו כי ירעב, כי הלא אפשר יאמר העני טוב לי בעניי אחתיר בחשך בתים בסתר שלא יראני האדם, מלהתבייש לחלות פני עשיר, ולפעמים יבוש חנם כי ילך עד בעל השדה וישיבנו ריקם, ויהיה זה סיבה לגנוב. נמצא העשיר מסייע בגנבה שגונב הרש. ועל כן סמך ואמר לא תגנובו לשון רבים, כי אם תשמור מה שאמרתי אתה והעני לא תגנובו, ואם לא כן עשיר ורש תגנובו (אלשיך). ועד"ה כי הקב"ה עינו אל יראיו על כל פרט ופרט, וזה לשון פרט (בסגול), לשון פרט.

פאה פ"ז, ר"מ פ"א ממתנות עניים, סה"מ ל"ת רי"ג מ"ע קכ"ד, סמ"ג לאוין רפ"ו עשין ק"ס, יו"ד של"ב, יראים ק"ס.

רכב) {גדר המצוה}קיום המצוה, הבוצר כרמו ונפלו גרגיר אחד או שנים מן האשכול בשעת הבצירה מצות עשה להניחו לעני ולגר, נפלו ג' גרגרים בבת אחת אינו פרט והוא לבעל הבית.1 היה בוצר וכרת את האשכול, והוסבך בעלין ונפל לארץ ונפרט אינו פרט, היה בוצר ומשליך לארץ כשמפנה האשכולות, הנמצא שם נפרט, אפילו אשכול כולו שם, הרי הם פרט, המניח הכלכלה תחת הגפן בשעה שהוא בוצר הרי זה גוזל את העניים.2 {הפטורים}מאימתי כל אדם מותרין בפרט ובעוללות, משהלכו עניים בכרם ויבאו, הנשאר אחר כן מותר לכל אדם.3 כרם של הפקר פטור מן הפרט, הפקיר כרמו ובבקר קדם ובצרו חייב בפרט ובעוללות ובשכחה ופאה.4 ודע דד' מיני מתנות הם לעניים בכרם, הפרט והעוללות והפאה והשכחה, ושלש בתבואה, הלקט והשכחה והפאה. {שעת בצירה}ואין העניים זוכים בפרט עד שיתחיל בעל הכרם לבצור.5 ובמנ"ח תמה אדין זה דהרי קודם שיתחיל לבצור אין שייך פרט, דפרט הוא הנושר בשעת בצירה. ואני אומר דאין כאן קושיא, דאי לאו זה הוה אמינא דפרט כפשוטו, כל שנופל מהאשכולות אפילו קודם בצירה, קמ"ל דפרט הוא מה שנושר לאחר שהתחיל לבצור. או יאמר כגון שנכנס בעה"ב לכרמו ונטל אשכול ענבים לאכלו אבל לא התחיל עוד לבצור את כרמו, ונשר ממנו פרט, אפילו הכי לא הוי פרט עדיין כיון שלא התחיל לבצור הכרם. ונוהג במקום ובזמן ובאיזה אנשים כמו בפאה.