צוה הקב"ה לעזוב אותם השבולים הנופלים בשעת הקציר מתוך המגל או מתוך היד לעניים, שנאמר (ויקרא י"ט י') לעני ולגר תעזוב אותם. משרשי המצוה מה שכתבתי במצוה הקודמת (רט"ז ורי"ז). עוד טעם בדבר לפי שאמרו בת"כ כל הנותן לקט מעלה עליו הכתוב כאלו ביהמ"ק קיים והקריב קרבנות עליו. כי הקרבת הקרבן הוא שנותן ממונו לה', וכן הנותן לקט שכחה פאה לעניים נותן ממון שלו לעניים, שזה קרבן לה'. וכאלו בונה ביהמ"ק והקריב עליו קרבן. כי הנותן לעני דרך צדקה אין זה נתינה אלא הלואה לה', כדאת אמר מלוה ה' חונן דל. אבל הנותן דרך חיוב כמתנות לקט שכחה ופאה שחייב האדם בהם, הרי נתינתו לעני נתונה להשי"ת, מאחר שהשי"ת חייב אותו לתת המתנות אלו לעני. ולפיכך כאלו הקריב קרבן לו ית"ש (ק"ז בגור ארי' פ' אמור). ועד"ה כי פגעה בהם מדת הדין וצוה לתת להם דברים הנעזבים, והם ילקטו וימלאו כריסם מהם הואיל והוא עזב אותם עד יערה רוח ממרום (ריקנטי).

מס' פאה פרקים ד' ה' ח' ב"ק צ"ד מכות ט"ז, ר"מ פ"א ממתנות עניים, סה"מ ל"ת רי"א מ"ע קכ"א, סמ"ג לאוין רפ"ה עשין קנ"ז, יו"ד סימן של"ב.

ריח) {גדר לקט}קיום המצוה. שבולים הנושרים בשעת קצירה מתוך המגל או היד,1 שבולת אחת או שתים הרי הם לעני, אם נפלו שלשה שבולים כאחד הרי זה לבעל הבית, הנופל מאחר היד או מאחר המגל אפילו שבולת אחת לבעל הבית2, הכהו קוץ בידו, עוקצו עקרב ונבעת ונפלו אין זה לקט.3 ספק לקט לקט, שנאמר עני ורש הצדיקו צדק משלך ותן לו.4 ואינו נוהג באילן.5 {לקיטתו לכתחילה ובדיעבד}עבר ולקט הלקט, אפילו טחנן ואפה נותן לעניים מפתו, אבדו או נשרפו אחר שלקטן קודם שנתנן לעניים לוקה.6 לקטו עניים ונכנסו שניים ולקטו אחריהם, מכאן ואילך מותרין כל אדם ללקט.7 זרעים הנמצאים בחורי הנמלים במקום שנקצר של עניים, ובמקום הקמה של בעל הבית.8 שבולת של לקט שנתערבה בגדיש מפריש שתי שבולות ומתנה עליהן ונותן אחת לעני (עיין רמב"ם פ"ד ממ"ע).9 {המונע העניים מללקוט}מי שאינו מניח העניים ללקוט או שמניח אחד ומונע אחד או מסייע את אחד על חבירו הרי זה גוזל את העניים.10 ואסור להרביץ אריה או כלב וכיוצא בו בשדהו כדי שיראו העניים ויברחו, היו עניים שאינם ראוין ליטול לקט, אם יכול בעה"ב למחות בידן מוחה ואי לאו מניחן מפני דרכי שלום.11 {הפקיר לקט}המפקיר לקט עם נפילת רובו אינו הפקר, מאחר שנשר רובו אין לו בו רשות, וקודם לכן הוי הפקר.12 ונוהג בכל דינים כפאה.