הזהיר הקב"ה שלא לקצור את כל תבואותינו בשעת קצירתה, שנאמר (ויקרא י"ט ט') ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך לקצור. משרשי המצוה, כי רצה הקב"ה להיות עמו אשר בחר בהם מעוטרים במצות טובות ויקרות, כי מתוך הפעולות תתפעל הנפש ותהיה טובה ותחל ברכת ה' בה, ובהותר חלק מפריו אשר עמל בה לעניים מראה בזה אמונתו כי מד' הכל לו, ולא כחו ועוצם ידו עשה לו החיל הזה, וע"ד שאמרו אמונה זו סדר זרעים. והעניים שיהנו ממנו יברכו אותו וטוב נפשו להיות לו כפל כפלים, והמאסף הכל אל הבית ולא ישאיר אחריו יקללוהו שלא יעשו לו פירות כלום לשנה הבאה.

מס' פאה ב"ק צ"ב מכות ט"ז, ר"מ פ"א ממתנות עניים, סה"מ ל"ת ר"י, מ"ע ק"ב, סמ"ג לאוין רפ"ד עשין קנ"ו, יראים קנ"ז, יו"ד של"ב.

רטז) {מהות המצוה}קיום המצוה. הקוצר שדהו לא יכלה פאת השדה בקצרו אלא ישאיר כל שהוא בקצה השדה מן התבואה,1 ונתנו חכמים שיעור אחד מן הששים פאה.2 ואחד הקוצר או התולש חייב בפאה.3 {איזה פירות חייבים}ולאו כל הפירות חייבין בפאה. וכלל אמרו כל שהוא אוכל ונשמר וגדולו מן הארץ ולקיטתו כאחד ומכניסו לקיום חייב בפאה.4 התבואה והקטניות בכלל זה, ובאילנות החרובין והאגוזים ושקדים ענבים זיתים ותמרים חייבין בפאה, אסטים ופואה פטור וכל כיוצא בזה שאינו אוכל פטור, תאנים פטורין שאין לקיטתן כאחד, הירק פטור שאינו מכניסו לקיום, כמהין ופטריות פטורין שאינו נשמר.5 {דיני השדה}ועושה אדם את כל שדהו פאה אם ירצה, ובלבד שיתחיל לקצור קצת.6 אין השדה מתחייב בפאה עד שיביאו הפירות שליש.7 ואין מניחין הפאה אלא בסוף שדהו.8 שדה השותפין חייבת בפאה.9 לקט משדה הפקר פטור מן הפאה, ואם היתה שדהו והפקירו וקצרו חזר וזכה בו וחייב בפאה.10 עבר וקצר כל שדהו נותן פאה מן הפירות.11 {שאר פרטים}קצרוהו נכרים לעצמן פטור מן הפאה, ואם בשביל ישראל חייב.12 ואין מפרישין פאה מן השדה על חברתה. ועיין רמב"ם פ"ג ובמשנה, מתי נקרא ב' שדות ודברים המפסיקין לענין פאה. ונוהג בכל אישי ישראל בארץ ישראל.13 ובזמן הזה מחלוקת הפוסקים מה דינו.14 והעובר על לאו זה אינו לוקה עליו דניתק לעשה, ואם נשרף או נאבד באופן שאינו יכול עוד לקיים העשה לוקה.15