הזהיר הקב"ה שלא לגלות ערות אשה ובת בנה, שנאמר (ויקרא י"ח י"ז) את בת בנה לא תקח. משרשי המצוה הנאמרים באשה ובתה. גם שלא יבאו לידי קטטות האם עם בנה ונכדה, וזלזול גדול הוא להאם הזקנה מולדת הבן, להיות נכדתה יוצאי ירכה צרתה לה, ובקללה כתיב ומהרסיך ומחריביך ממעיך יצאו. עוד כלל גדול אמרו בעריות, דהותרו הרחוקים לבא זה בזה כדי להראות סימני היחוד, ונאסרו הקרובים יותר מדאי לבא זה לזה לפי שהיה ביניהם פירוד, כי מאלה נפרדו על ידי התולדה. כי הקרובים הם דמיון הענפים המתפשטים מן השורש כמ"ש לעיל (מצוה קצ"ב), והפירוד הוא נגד היחוד ואינו סובל הקורבה, ולכן נאסרו אלו. ועד"ה הבא עליה פוגם באבא עילאה, שהרי הוא מתיחד עם המלכות שהיא בת בן אשתו, שהרי הבינה היא זוגתו והחסד הוא בנה והמלכות היא בת בנה של זוגתו, וכן פוגם בתפארת.

מראה מקומות תמצא במצוה ר"ג.

רד) {החיובים}המקדש אשה ובא על בת בנה בחיי אשתו, בין לשם אישות ובין לשם זנות בעדים ובהתראה חייב שרפה, ובלי עדים כרת, אם בא עליה לאחר מיתת אשתו הרי הוא בכרת, ובשוגג חייב חטאת לדעת הרמב"ם.1 ויש חולקין דאפילו לאחר מיתה הוה בשרפה, עיין הה"מ פ"ב מא"ב. {בלא קידושין}ודוקא שקידש אשה, אבל בא על אשה בזנות אף שילדה ממנו מכל מקום בתה אחרת מאיש אחר מותרת לו, דבעריות אלו כתיב לשון קיחה, ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה קיחה היא לשון קדושין. ומיהו מדרבנן אסור ליקח אותה כל זמן שאמה בחייה, כדי שלא יזנה עמה כשתבא לבקר אצל בתה, ולבו גס בה, ויהיה חיוב כרת לאחר שנשא בתה, ולאחר מיתתה מותר לכתחלה, ואפילו בחיי אמה אם נשאה אין מוציאין מידו כיון שאין זה אלא משום גזירה, ויזהר שהאם לא תבא אל ביתו.2 {שניות}שניות מדברי סופרים בת בן בן אשתו, אם אם אבי אשתו, אם אב אם אשתו אם אב אב אשתו.3 ועל השניות לוקין מכות מרדות.4 ונוהג בכל מקום ובכל זמן.