צוה הקב"ה לכסות הדם אחר שחיטת חיה ועוף הטהורים, שנאמר (ויקרא י"ז י"ג) כי יצוד ציד חיה או עוף וגו' ושפך את דמו וכסהו בעפר. משרשי המצוה כי הדם הוא הנפש ונצטוינו לכסותו, כי אינו מן הראוי שיהא הנפש מבעל חי מושפך ומוטל לעין כל (ועיין מצוה קפ"ו). עוד טעם כדי שלא יבואו לאוכלו. והטעם שנצטוינו לכסות דם עופות ולא בהמה מפני שדם עופות קלים וזכים יש לחוש יותר שלא יאכלנו אדם, מה שאין כן דם בהמה שדמם עכור ונפשו של אדם קצה בו, ולא יבא לאכלו. ובב"ר יש כשהרג קין להבל הניחו על פני השדה, ובאו חיות וחפרו וקברוהו, ולפיכך זכו למצות כיסוי. ובתנחומא יש שב' עופות באו, ואחד הרג חברו וחפר וקברו, למד קין וקברו להבל. ועל זה זכו העופות לכיסוי.

חולין פרק ו', ר"מ פ"י משחיטה, סה"מ מ"ע קע"ז, סמ"ג עשין ס"ד, סמ"ק סי' קנ"ו, יו"ד סי' כ"ה.

קפז) {המצוה}השוחט חיה או עוף צריך לכסות הדם, כלומר צריך ליתן עפר למעלה לאחר שחיטה ועפר למטה קודם שחיטה, שנאמר בעפר.1 {אינה ראויה}הנוחר או נתנבלה בידו פטור מלכסות.2 נמצאת ספק טריפה מכסה בלי ברכה.3 השוחט לחולה בשבת יכסה לאחר השבת, וי"א שאם יש לו עפר מוכן לכסות בו צואה, מכסה בו אפילו בשבת.4 {איך מכסין}ואסור לכסות ברגליו שלא יהא מצות בזויות עליו.5 שחט ולא כסה הרואה חייב לכסות.6 ואם כסהו אחר לכתחילה, ר"ל שחטף המצוה מהשוחט, חייב לפייסו שחטף ממנו המצוה.7 שחט ונבלע הדם בארץ אם רישומו ניכר חייב לכסות.8 ואלו כשרין לכסות בהן, עפר, סיד, גפסית, זבל הדק, חול הדק שאין היוצר צריך לכתשה, מכסין בנסורת של חרשים, בנעורת של פשתן, בלבינה, באבנים, ומגופה שכתשם, באפר ובאפרות זהב שכתשם.9 אין מכסין בקרקע לחה.10 כסהו ונתגלה פטור.11 {בכמה עופות חיות}שחט חיה ועוף במקום אחד כיסוי אחד לכולן, וחייב לברך על כיסוי הדם.12 ואינו נוהג במוקדשים.13 דם הניתז ושעל הסכין חייב לכסות בזמן שאין דם אחר.14 סח בין עוף לעוף כתב רבינו בה"ג דמכסה אותו ששחט ומברך, וישחוט האחר, וכתב הסמ"ג ואין לנטות מקבלתם כל זמן שאין ראיה ברורה לסתור דבריהם, ועיין ש"ע.15 {עפר ע"ז}המכסה בעפר ע"ז שנשרפה כתבו התוס' חולין דף פ"ט וסוכה דף ל"א ע"ב דלא דמי כיסוי לחליצה, דלענין כיסוי לא הוה מאוס ולענין חליצה חיישינן, ונדחקו האחרונים בפי' התוס' ז"ל, (ועיין בשו"ת בית שערים יו"ד סי' נ"ג לכ"ק מרן זקיני ז"ל ובהגהות שם בסוף מה שכתבתי בס"ד). ולפענ"ד בתרי אנפין א) דכיון דנשרפה ע"ז אין על העפר שם ע"ז, ולא דמי לחליצה דהמנעל אף שנתבטל אבל היה על מנעל זה שם ע"ז ולכן הוא מאוס. ב) י"ל דבכסוי המצוה שיהא הדם מכוסה באפר, ואפילו כסהו הרוח. וא"כ מאי נ"מ אם הוא מאוס, סוף סוף מכוסה הוא. אבל בחליצה שהמצוה בסנדל, והסנדל מאוס, נעשית המצוה בדבר מאוס והבן. ונוהג בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות.