משרשי המצוה כי לפי מעלת הקדשים צוה השם שלא להותיר מהם.וצוה שאם הותיר מהם אפילו באונס שלא לאכול ממנו, עד שנענש עליו כרת באכילתו, והכל למעלת הקודש. וצוה לשרפו באש שלא יבואו לידי תקלה. ויש בזה רמז לבטחון בשם הקב"ה, שלא יהא אדם חולק עצמו במאכל יותר מדאי ולהצניע ליום מחר, בראותו שצוה הא-ל לכלות בשר קודש כליון גמור משעברה שעתו, ולא רצה שיהנה בו בריה אחרת, לא אדם ולא בהמה. ועד"ה לפי שכל יום ויום יש לו כח מיוחד הפועל בו, ולא יותירו אלו על אלו, ומכאן תבין אין יו"ט מכין לשבת. ובס' הבהיר כל יום יש לו כח, ובזוהר תא חזי לית לך יומא ויומא דלא שלטאה ביה יומא אחרא (רמ"ה).

פסחים ל"ד פ"א חולין פ"ג שלהי זבחים ושלהי תמורה, ר"מ פי"ח מפסה"מ, סה"מ ל"ת ק"כ, סמ"ג לאוין שמ"ג, יראים תט"ז.

קמב) {גדר האיסור}אסור להותיר מבשר הקדשים לאחר זמן אכילתן שנאמר בקרבן תודה לא תותירו ממנו וגו', והוא הדין לשאר קדשים כולם. {הטעם שאין לוקין}והמותיר אינו לוקה משום דהוה לאו שאין בו מעשה, ועוד שהכתוב נתקו לעשה.1 והכ"מ ומל"מ הקשו להר"מ למה כתב הטעם דנתקו לעשה ולא כתב משום דהוה לאו שאין בו מעשה, וי"ל קצת כגון שעשה מעשה וסגר הבשר במקום שלא יוכלו לאכול, או שעשה מעשה אחרת בבשר שלא יוכלו לאכול, מ"מ הכתוב נתקו לעשה (ועיין חולין במצות שלוח הקן בטלו ולא בטלו כגון שקצץ הכנפים וברש"י שם קמ"א ע"א ד"ה אלא למאן דתני, כגון ששחטה וי"ל.2 ודעת הצל"ח3 דבקרבן פסול נמי שייך איסור נותר, ודבריו לכאורה תמוהין מגמ' כריתות דף י"ד דנותר ופגול בחדא בהמה לא משכחת לה, וכבר הקשו לו בנוב"י ת' סי' נ"ג ונדחק לישב, ועיין מנ"ח, ועיין שו"ת (ח"ג סי' ר"ב). {שאר פרטים}עצמות קרנים וטלפיים שאינן ראוין לאכילה אינו עובר, עצמות שיש בהם מח חל עליהם נותר וצריך לשורפם.4 האוכל כזית נותר במזיד חייב כרת ובשוגג חטאת קבוע.5 אכל חצי זית נותר וחצי זית פגול מצטרפין6. ומאימתי יתחייב בנותר בקדשי קדשים מאחר שיעלה עליהם עמוד השחר, ובקדשים קלים משקיעת החמה מיום שני שהוא תחלת ליל יום שלישי.7 ובגמרא זבחים8 נחלקו אי יש לינה בראשו של מזבח לעשות נותר, ואם משלה בהן האור בין במקצתו ובין ברובו לכולי עלמא אינו נפסל בראשו של מזבח, משלה בהן אור ברובו אפילו ניטלו מעל המזבח לעולם לא יעשה עוד נותר.9 קדשי עכו"ם אין בהם משום נותר.10 ונוהג בזמן הבית בכל אישי ישראל.