משרשי המצוה דאין קטיגור נעשה סניגור. אחר שהחטא נגמר על ידו (ר"ל היצר הרע, שהוא החמץ האמתי), והוא המערער, צריך לבערו מראשיתו עד כלה, ולא לאפותו, כדי שלא יתעפש ויעמוד ימים רבים לפוקה ולאבן נגף. ובגמ' אמרינן לחייב על האפייה לבדה, לא תאפה חמץ ולא תהיה גרמא דנזיקין. שהחמץ, שהוא המקטרג, יתחזק ויתמלא אף וחימה. ועד"ה ונפש כי תקריב מנחה, בהקרבת נפשו מתקשר בצינורות עליונות, כדכתיב ונפשו קשורה בנפשו, וכל העולמות בהשקט ומנוחה, ולכן נקרא קרבן מנחה מלשון הנחה, כד"א והנחה למדינות, והניחו את רוחי. ולכן צוה לא תאפה חמץ, כי חמץ מלשון מעול וחומץ, וע"ד וכל שאור וכל דבש לא תקטירו וגו'.

זבחים ל"ו מנחות נ"ה נ"ו, ר"מ פי"ב ממעשה"ק, סה"מ ל"ת קפ"ד, סמ"ג לאוין ש"ל.

קלה) כל המנחות שנתקדשו בכלי שרת, בין קודם שנקמצו או לאחר שנקמצו, ובין הקומץ לעצמו, ובין השיריים, הכל אסור להחמיץ, ואם עבר וחימץ לוקה, והמחמץ אחר מחמץ חייב.I והמחמץ מנחה פסולה פטור, חמצה בראשו של מזבח אינו לוקה שנאמר אשר תקריבו לה' וזו כבר קרבה.II הלש והמקטף והעורך והאופה לוקה על כל מלאכה ומלאכה אם התרו עליה,III עשו בני אדם הרבה כל אחד מלאכה אחת, כולן חייבים.IV הניח שאור ע"ג עיסה והלך וישב לו ונתחמצה מאליו לוקה, דהנחת שאור הוה מעשה.V עשאו חמץ נוקשה, תלוי בשיטת הפוסקים באו"ח סי' תמ"ב אי הוה חמץ לחיובי.VI חימצה ואח"כ יצאה חוץ ונפסלה סליק בתיקו,VII ואסור ואין לוקין עליו.VIII והנה בירושלמי יומא פ"ב הלכה א', קומץ שנתנו ע"ג האישים והפריחו הרוח, בפריחה האחרונה נתכפרו הבעלים ויצאו השיריים ידי מעילה, ופי' כשפרח כל הקומץ מעל גבי המזבח נתכפרו הבעלים והשיריים מותרים. וצ"ע אם חזר וקבץ הקומץ אי מותר להחמיצו. אבל בש"ס דילןIX פליג וס"ל דוקא כשמשלה בו האור נתכפרו הבעלים. ועיין שו"ת (ח"ג סי' ר"ד). ונוהג בזמן הבית בזכרים ונקבות.