משרשי המצוה מה שנתבאר במצוה (קלב), ושום כיבוי גם כן מטעם זה. ועד"ה נראה למה שאמר שלמה (שה"ש) מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה וגו', ורומז בו לתשוקת הכבוד למלך עליון, כי רשפי אהבתו הם רשפי אש שלהבת י-ה, וכל שיוסיף בהשגה יוסיף באהבה. וזה אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה. עוד רמז דבזמן הבית אדם מביא קרבן ומתכפר, עכשיו שלחנו של אדם מכפר במקום מזבח, ואכילה תמורת הקרבן, וצריך לשרפו באש של תורה. וזה שכתב אש, של תורה, תמיד תוקד, על השלחן. ואם לאו לא תכבה אש של גיהנם, זעם ה' יפול שם. ובהיות שהתורה לעולה ולמנחה ולחטאת ולאשם, כל מים לא יוכלו לכבות את אש האהבה.

זבחים צ"ד יומא מ"ו, ר"מ פ"א מה"ת, סה"מ ל"ת פ"א, סמ"ג לאוין של"ד.

קלג) {מהות האיסור}המכבה גחלת אחת או אפילו מקצת גחלת, בין שהוא על המזבח בין שהורידה מעל המזבח לוקה.1 הוריד גחלת אחת ולא כיבה אף שההורדה ממהרת הכיבוי פטור.2 אש מחתה, ומנורה שהכינה במזבח להדליק ממנה, אע"פ שכבה אותה בראש המזבח פטור, שהרי אין זה אש המזבח מאחר שנתקו למצוה אחרת.3 פקעה גחלת מעצמה מעל המזבח אינו חייב על הכבוי.4 {מספר הלאוין}וכתב הסמ"ג לאוין של"ד, וז"ל ויש כאן שני לאוין, שהרי שני פעמים כתיב בפרשה לא תכבה, ועניין לאו אחד הוא. וכן דעת רש"י דהוה ב' לאוין, עיין פ' צו על פסוק לא תכבה, ע"ש,5 ואין כן דעת הרמב"ן.6 ועיין מזרחי וגור אריה מה שהאריכו בזה. {כיבוי מערכה פסולה}המערכות שהדליקו זר או שאר פסולים לעבודה, או שנתנו אש על המזבח, כיון דעבדי איסורא והעבודה פסולה אין איסור לכבות האש, ומצוה לכבותם ולהדליק אש כשר.7 ונוהג בזמן הבית בזכרים ונקבות ואפילו ישראל שעבר וכיבה חייב. (ועיין מהר"ם שי"ק ומ"ש שם).