משרשי המצוה כי נוי הוא למזבח לפנות הדשן ממקום שראוי להדליק בו האש, וגם שהאש דולק יפה כשאין תחתיו הדשן. ועד"ה להודיעך שאחרי שקבל החוטא ענשו, ובשר האדם כלה ונעשה דשן, צריך להסיר ולהשכיח, שלא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים. ורמז שהנשמה אחרי שקבלה ענשה בגיהנם וטבלה בנהר דינור ראוי לכבדה כי בת מלך היא. ומזה הטעם כל הנשרפים אפרן מותר, וקדשים הנשרפין אפרן אסור לרמז דהמקדש גופו אפילו לאחר שנעשה דשן ואפר אסור בהנאה.

פסחים כ"ו יומא ב' כ"ב תמיד פ"א, ר"מ פ"ב מתמידין, סה"מ מ"ע ל', סמ"ג עשין קצ"ב.

קלא) {מצות תרומת הדשן ובגדיה}מצות עשה להרים הדשן מעל המזבח בכל יום,1 שנעשה מהאימורין או אברי עולה שנתעכלו על המזבח החיצון, ולא מדשן של עצי המערכה, דכתיב והרים את הדשן אשר תאכל העולה.2 מצותה בכהן שהיא מקרי עבודה, זר שהרים אינו חייב מיתה אלא מלקות (רמב"ם פ"ט מהב"מ).3 וזה מעשהו כהן טובל ולובש בגדי כהונה פחותים מאלו שמשמש בשאר עבודות,4 ולדעת רש"י5 אין זה חיוב, ואם רוצה מוציא בבגדים שמשמש בהם. והרמב"ן6 חולק דאסור להרים בבגדי כהן שמשמש כהן בעבודה. מקדש ידיו ורגליו, ולוקח מחתה של כסף, עולה לראש המזבח חותה מגחלים הפנימים שנתאכלו באמצע האש,7 ולא יפחות ממלא קמצו, ומוסיף כרצונו,8 הולך למזרח הכבש כעשר אמות ופניו לצפון, ושם צובר הגחלים שחתה על גבי הרצפה רחוק מן הכבש שלשה טפחים.9 {זמנה והערמת התפוח}בכל יום היה מרים מעמוד השחר, ביום כפורים מקדים מחצות הלילה, וברגלים מתחילת שליש אמצעי של לילה, ב' שעות קודם לחצות.10 אחר שירד הכהן שתרם רצים אחיו הכהנים מקדשין ידים ורגלים במהרה, ונוטלין את המגריפות והצנורות ועולין לראש המזבח, וגורפין את הדשן מעל צדי המזבח, ועושין ממנו ערימה על גבי תפוח.11 {הוצאת הדשן}נתרבה האפר על התפוח, היו מורידין ממנו ומוציאין אותו חוץ לחומה, ואסור בהנאה.12 ולדעת רש"י פסחים כ"ו13 במקומו היה נבלע בדרך נס, ועיין תוס' יומא כ"א.14 ונוהגת בזמן הבית בזכרי כהונה.