משרשי המצוה, מה שכתבתי במצוה (קכ"ה). גם כי לבונה פירושו מלשון לבן, ואמרו בכל עת יהיו בגדך לבנים, והחטא הוא היפך זה, אדום הוא, כמו שאמרו אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו. ובבית המקדש לשון של זהורית היו תולין וכשכפר להם נתלבן. והאי שהביא בדלי דלות לרוב סלפו וחטאו עדיין לא נתכפר לו בכל עד שיהיה לבן. ועל זה רמזה התורה ששינה הכתוב, דבעשירות ודלות כתיב מחטאתו אשר חטא, ובדלי דלות נאמר על חטאתו ( ועיין כריתות כ"ז, ורש"י ויקרא ה' י"ג), ורמזה התורה דעל חטאתו הוא דהוה, ולא מחטאתו דכבר, לכן לא ישים עליה לבונה.

מראה הקומות כמצוה הנ"ל.

קכו) {איסור נתינת לבונה}דיני המצוה, החוטא שמביא מנחה לא יתן עליה לבונה, בין קודם קמיצה ובין על הקומץ, ואם נתן עליה לבונה לוקה,1 ולוקט הלבונה אם יכול והמנחה כשרה להקריב.2 נתן עליה שמן ולבונה כאחת לוקה שתיים,3 וכן אם הקדים ונתן הלבונה, ואח"כ השמן.4 אבל נתן עליה שמן ואח"כ לבונה פטור על הלבונה, דכבר נפסלה המנחה לדעת ר"ת, אבל לדעת הרמב"ם חייב, עיין מצוה (קכ"ה) המחלוקת. ואינו עובר אלא משעה שנתקדשה בכלי.5 נתן על השיריים לאחר שנקמץ אינו עובר.6 הנותן פחות מכזית לבונה אינו עובר ואין המנחה פסולה,7 אפילו אינו יכול לחזור וללקט.8 ובשאר דינים השמן והלבונה אחד הוא. {הנכנס בין אצבעותיו בשעת קמיצה}ודע דבש"ס יומא מ"ז ע"ב בעי הא דביני בינים מה הוא, פי' כשקומץ המנחה ונכנס מסולת בין האצבעות אי הוא בכלל קומץ או שיריים, ולא איפשטא הבעיא שם, והרמב"ם לא פסק כברייתא זו, והאריכו האחרונים בזה וגם אני בעניותי בס"ד. אבל לכ"ע כהן הקומץ מחויב להדביק אצבעותיו זו לזו כל מה שאפשר שלא יכנס בינהם מקמח הקומץ, ולדעת קצת פוסקים כהן כחוש פסול לקמוץ, כיון שנכנס מקומץ בין האצבעות, והרמב"ם ועוד מתירין בזה. ולכולי עלמא אם לא הדביק והרחיק אצבעותיו זה מזה וקמץ פסל. והמרומי שדה יומא הנ"ל נעלמו מיני' בשעת כתבו דברי הרמב"ם (פי"ג ממעשה"ק הי"ג) ובפיה"מ מנחות י"א ודברי המאירי גמר' הנ"ל, וצע"ג. ונוהג בזמן הבית בזכרי כהונה.