משרשי המצוה כי על פי שנים עדים יקום דבר, ומלך במשפט יעמיד ארץ. ואם אין אדם מעיד לחבירו וכובש עדותו, הרי הוא נטפל לעושי עבירה ונעשה חבר לאיש משחית, ויפסיד המלוה מעותיו על ידו או שאר דבר, הכל לפי ענין העדות. גם שהוא מורה בזה שכפר בהשגחתו יתברך שמו, כי הוא יתברך עין רואה ואוזן שומעת ויודע הכל, וזה שכבש עדותו אינו מאמין בהשגחתו. והוא עד, שמו של הקב"ה דכתיב אני ה' הוא שמי (ישעי' מ"ב), והוא עשני (תהלים ק'), והוא בוחן לבות וכליות יענשנו על זאת, ויהיה הקולר תלוי בו.

בב"ק נ"ה שבועות פ"ב סנהדרין ל"ז, ר"מ פ"א מעדות ופ"ט משבועות ופ"י משגגות, סה"מ מ"ע קע"ח, סמ"ג עשין ק"ח, סמ"ק סי' רל"ח, חו"מ סי' כ"ה.

קכב) {דיני עדות}איש כשר להעיד ולא האשה,1 כי אם במקומות ידועים מקבלין עדות אשה במקום שאין אנשים מצוין, כגון בעזרת נשים וכיוצא בזה.2 אינו חייב להעיד אלא בפני ב"ד, ושיתבענו הבעל דין, או הבית דין.3 עד אחד מצוה להעיד בדיני ממונות וכיוצא בהן, שמביאו לידי שבועה, או פוטרו משבועה, ובמקום שאינו מועיל עדותו עבירה הוא לעד אחד להעיד, כהאי דטוביה חטא וזיגוד מינגד.4 {אישים הפטורים מלהעיד}חכם גדול והבית דין פחות ממנו, בדיני ממונות אינו מחוייב לילך לפניהם, דעשה דכבוד התורה דוחה עשה דעדות, ובדיני נפשות ולאפרושי מאיסורא חייב, דאין חכמה נגד ה'.5 כהן גדול אינו חייב להעיד אלא למלך.6 מלכי ישראל לא מעידן על אחרים ולא אחרים מעידים עליהם, מלכי בית דוד מעידין עליהם.7 {עדות פסולה}הכותב עדותו פסול, דמפיהם ולא מפי כתבם,8 ולדעת ר"ת אם הוא יכול לדבר כשר, דראוי לבילה הוא, ואילם הכותב עדותו לד"ה פסול. 9 רשע פסול להעיד.10 וכן אנשים בזוים פסולים מדבריהם, האוכל בשוק לפני הכל, וההולכים ערומים בשוק, והאוכלים מצדקה של עכו"ם בפרהסיא.11 וכל העובר על איסור לאו שיש בו מלקות פסול.12 {בלא העיד מי שחייב להעיד}עבר ולא העיד כשתבעוהו בעל דין או בית דין בטל עשה, ואם כחש ונשבע שאינו יודע לו עדות, ואפילו אמר התובע הריני משביע לכל מי שיודע לי עדות וכבשו ואמר אמן, חייב להביא קרבן עולה ויורד.13 ונוהג בכל מקום ובכל זמן בזכרים הראוים להעיד ולא בנקבות.