הזהיר הקב"ה לבנ"י שלא לאכול מאכלים שנתערב בהן חמץ ואע"פ שאין עיקר המאכל חמץ, שנאמר (שמות י"ב כ') כל מחמצת לא תאכלו, וקבלו רבותינו ז"ל הפי' בו לתערובת חמץ, ונוהגת בכ"מ ובכ"ז בזו"נ.

משרשי מצוה זו מה שכתוב בשאור. גם להודיע כמה צריך להתרחק מהדברים המחמיצים והמחטיאים, שאפי' בתערובות מעט ההיזק מרובה שיש בו כח להטות האדם לאשר יחפוץ, מ"מ לא תאכלהו כלו שבקשו ביצה בת יומא ולא מצאו, אלא שמאל דוחה וימין מקרבת ההכרחי דוקא, לכך כל מחמצת לא תאכלו (רמ"ה). גם לרמז כי אין לפניו ית"ש לקיחת שוחד, והחמץ שהוא היצה"ר ומעשה עבירה במחשבת פסול שנתערב בדברים המותרים מצות ומעשים טובים אפי' באלף לא בטיל, ולא יאמר אעשה עבירה ביד זו ומצוה ביד זו וינקה זו לזו, כי יד ליד לא ינקה רע. גם בשעת עשיית המצוה לא יערב בה מחשבת פסול לשם יוהרא או ממון וכדומה, דהוה ח"ו משתתף שם שמים ודבר אחר, ועובד ע"י שיתוף בלתי לה' לבדו.

פסחים מ"ג מ"ד, ר"מ החו"מ פ"א ד', סה"מ ל"ת קצ"ה (ורמב"ן משיג), סמ"ג לאוין ע"ט, יראים ק"ה, או"ח סי' תמ"ב תמ"ג.

יב){חומר האיסור} חמץ שנתערב במאכל אם היה בה כזית בכדי אכילת פרס להרמב"ם1 לוקה וליכא כרת. והרמב"ן2 חולק אלאו זה בכלל ולא חשיב ליה לאו בפני עצמו, אלא דאם היה כזית בכא"פ הוה בכלל דכל חמץ וחייב כרת האוכלה, ואם לא היה כזית בכא"פ אסור כחצי שיעור, ולהרמב"ם לוקה מדרבנן. וכן הדין בחמץ נוקשה.3 עוד אחרת להרמב"ם אכל מתערובות שאין בו בכדי אכ"פ כזית, ואח"כ השלים חצי זית מחמץ גמור, אפי' בתוך כדי אכילת פרס, אינו מצטרף. דהתערובות שאין כזית בכדי אכילת פרס אינו אלא מדרבנן, דמה"ת נתבטל ואינו מצטרף. ולהרמב"ן מצטרף וחייב כרת, והבן.4 {תערובות משונות}נתערב חמץ של אחרים בשלו אינו עובר עליו, דלענין זה לא שייך ביטול.5 נתערב חתיכת מצה עם חמץ נסתפק הפמ"ג6 אי היתר נתהפך להיות איסור. ואתערובות אינו עובר אלא ז' ימים, אבל משש שעות ולמעלה בי"ד אינו חייב דליכא אלא חד קרא וליכא לרבוייה י"ד.7 המחה את החמץ וגמעו חייב דנפש כתיב לרבות את השותה, גמ' פ' עור והרוטב.8 ועיין או"ח תמ"ב תמ"ג פרטי דינים כי אין זה כוונתי בספר הזה.