הזהיר הקב"ה שלא נאכיל מן הפסח לישראל שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים, שנאמר (שמות י"ב מ"ג) כל בן נכר לא יאכל בו, ובא הפי' עליו בן ישראל שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים, ולדעת כמה פוסקים לאו זה כולל גם שלא נאכיל לעכו"ם מק"פ. ונוהגת בזמן הבית בזו"נ.

משרשי המצוה כמ"ש בשחיטת הפסח לזכור יציאת מצרים, ועל כן ראוי שלא יאכל בו משומד מאחר שאנו עושין אותו לאות ולזכרון שבאנו באותו הזמן לחסות תחת כנפי השכינה ונכנסנו בברית והאמונה, אינו ראוי שנאכיל ממנו למי שהוא היפך מזה שיצא מן הכלל וכפר באמונה, ועל כיוצא בזה נאמר בגמ' לפעמים סברא הוא ולמה ראיה אחרת. וגם כי אינו כולל מה שחס יוצר כל ית' על בני ישראל ולא נתן המשחית לבא אל בתיהם לנגוף ופסח על בתי בני ישראל, אבל בבית הנכרי עבר ה' לנגוף ואלו היה שם לא היה נגאל, דמתו בשלשת ימי אפילה, ולכן ובטן רשעים תחסר וכל בן נכר לא יאכל בו.

פסחים צ"ו יבמות ע' ע"א ר"מ הק"פ פ"ט סה"מ לאוין קכ"ו קכ"ח סמ"ג לאוין שנ"ג שנ"ד יראים תי"א.

יג) {גדר בן נכר}לדעת רש"י1 אפילו מומר לאחד בשאר עבירות שבתורה, ולדעת הרמב"ם2 והחינוך כתרגום אונקלוס דדוקא מומר לע"ז. ועיין בפוסקים אי האיסור על המאכיל והאוכל תרווייהו או על מי האיסור, (ועיין בסמוך מצוה י"ד).3 {חיובו}ושיעור אכילתו בכזית4 וכתב החינוך ואין בו מלקות לפי אין בו מעשה, ובמנ"ח תמה אמאי לא הוה מעשה אם מאכילו בידים. ולפענ"ד נראה פשוט כיון דהאיסור לא נעשה עד שעת האכילה, והאכילה הוא ע"י בן נכר, והוא עושה המעשה האיסור היינו האכילה, ולא המאכיל, וממילא הוה אין בו מעשה, דלא מצינו מלקות על מעשה חבירו, ולדידיה כלומר למאכיל אין בו מעשה, והבן. ולכאורה נראה דוקא אם מאכילו מפסח כשר ובזמן הראוי לאכלו, ובמנ"ח פשיטא ליה להיפך וצ"ע. ואנשי מעשה נהגו שלא להאכיל מצה לנכרי בפסח והיו מפייסים אותם במעות.5