משרשי המצוה כבר כתבתי ( במצוה קי"ח ) ומשם תקחנו. והרמב"ם כתב בטעם המלח כי מנהג ע"ג היה להרחיק המלח מן הקרבנות, ומאסו ולא הקריבו כלל מפני שהמלח בולע הדם, וכדי להרוס כוונה זו צותה התורה למלוח כל קרבן. גם כי המלח תחילתו מים, ותולדתו לרוות הארץ על ידי המטר ולהולידה ולהצמיחה, ובכח השמש המכה בהם יעשה מלח ונהפך טבעם להכרית הזרעים, שנאמר גפרית ומלח שרפה כל ארצה, אבל בכל זאת יש בו כח שהנמלח בו לא יפסד לעולם ומעמידם וממתיקם. ורמז שבמקום שבעל תשובה עומד אין צדיק גמור יכול לעמוד, והבן.

מראה המקומות עיין מצוה קי"ח.

קיט) מצות עשה למלוח כל קרבן, ועיין מצוה קי"ח וכל זה שייך גם לכאן. {סוכר למליחה}ודע דבהלכות קטנות למהר"ם חאגיז סי' רי"ח כתב דמותר למלוח הקרבן עם צוקער דהוא מין מלח, ועיין יו"ד לענין המולח בשר בצוקער.1 ולפי הטעמים שכתבו הפוסקים במלח להקריב נראה דאין צוקער בכלל. גם כי חולקים עליו הפוסקים בעיקר חידושו. {שאר פרטים}המלח היה נתון בג' מקומות, בלשכת המלח, ועל גבי הכבש, ובראשו של מזבח, בלשכת המלח מולחין עורות קדשים, ועל גבי הכבש היו מולחין האברים, ובראשו של מזבח הקומץ, והלבונה, והמנחות הנשרפות, ועולת העוף.2 הקריב בלא מלח הקרבן כשר, חוץ מן המנחה שהמלח מעכב בה.3 ונוהג בזמן הבית בזכרי כהונה הראוים לעבוד עבודה. והעובר והקריב בלא מלח לוקה.