משרשי המצוה כי המשפט לאלקים, וצוה להשוות הדין בכל אישי ישראל, ולא יאמר הדיין הואיל ורשע הוא אטה עליו את הדין, כי המשפט ברשעים על רשעתם מסור ביד יוצר כל להענישו, עכשיו הוא צדיק בדינו יקוב הדין את ההר. ולכן אסור לעוות עליו הדין וליקח ממונו ממנו, גם כי דלמא נפיק מיניה זרעא מעליא. גם דילמא אתי לאפקורי טפי אחר שרשע גמור הוא, אל תשפטהו כרשעתו כדי שלא יוסיף על חטאתו פשע (רמ"ה).

מכילתא, ר"מ פ"ב מסנהדרין, סה"מ ל"ת רע"ח, חו"מ סי' י"ז.

פא) {גדר הףמצוה לדעת הרמב"ם ושו"ע}קיום המצוה, צדיק ורשע שבאו לדין, והדין נוטה כרשע הרי הוא אסור לב"ד להטות דינו ולומר רשע הוא ומצוה לחסרו.1 וכתב הרמב"ם2 אל תאמר רשע הוא וחזקתו משקר וחזקת זה (הצדיק) שאינו משנה בדיבורו, אטה הדין על הרשע, ע"ז נאמר לא תטה. {דעת הסמ"ג}ודעת הסמ"ג לאוין (ר"ג ר"ד) דאביונך כמשמעו, אביון ממש. והמטה משפט אביון מישראל עובר בג' לאוין, על לא תעשו עול במשפט, ולא תטה משפט, ולא תטה משפט אביונך בריבו, ע"ש. וכן דעת היראים, ומהר"ם שי"ק הביא ראיה לשיטת הסמ"ג מגמ' גיטין ט"ו ע"א בני רוכל תקברם אמו, פרש"י מתוך שרשעים היו לא דקדקו בדינם. {באיזה אישים נוהג}ונוהג לאו זה בכל מקום ובכל זמן, בזכרים שהם ראוים לדון, ובנשים אם קבלו עליהם בעלי דינין להיותה דנה בדיני ממונות עוברת ג"כ בלאו זה,3 ואין לוקין עליו. ב"נ שהטה דין דעת הרמב"ן פ' וישלח (ל"ד י"ג) מביא ירושלמי דב"נ שהטה דין נהרג, כדין ב"נ במצוה שלו,4 אמנם רש"י דברים על הפסוק (א' ט') לא אוכל לבדי שאת אתכם, כתב אלא כך אמר שלמה אין דייני אומה זו כדייני שאר האומות עו"כ שאם דן והורג ומכה וחונק ומטה את דינ, וגוזל אין בכך כלום, אם אני חייבתי ממון שלא כדין נפשות אני נקבע, שנאמר (משלי כ"ב) וקבע את קובעיהם נפש, והמנ"ח והברית משה לא הרגישו בזה.